בימים אלה, כשהצווחות "מקארתיזם", "גזענות", "אובדן הדמוקרטיה" ושאר ירקות ממלאות את האוויר, שואל האזרח הסביר את עצמו מדוע בזמן האחרון כל אמירה, הצהרה, או מעשה של מי שאינו משייך את עצמו לשמאל, אך ברור לכל המתבונן כי הם בהחלט במסגרת השיח הדמוקרטי, מביא להתזת רוק צרחנית מבעבעת קצף בהחלט בלתי מידתית מצד אנשי המחנה ה"נאור", ובכללם גם מצד אנשים שעד כה לא נחשדו בקיצוניות החורגת מן המקובל?
התשובה הפשוטה לכך היא כמובן פחד. אבל ממה בדיוק הם מפחדים? לעתים, כאילו כדי לענות על השאלות הללו, מזמנים החיים הפתעות מעניינות, ובעיקר - מאירות עיניים, והפעם בדברים שאמרה לאחרונה בראיון לתוכניתו של
רזי ברקאי בגלי צה"ל הסופרת רות אלמוג, מוותיקות ה"אינטליגנציה" המקומית.
תוך כדי השיחה הנעימה, הזכיר רזי ברקאי לאלמוג פרס שקיבלה לפני לא מעט שנים על אחד הרומנים הישנים שלה. אלמוג החברמנית סיפרה לברקאי כי היא מאוד גאה באותו פרס, ובאותה נשימה גם סיפרה כי הופתעה מגדלותו ומאצילותו של ראש צוות השופטים, הסופר משה שמיר, שבחר בספר למרות היותו רומן שמאלני. "היה זה מעשה אמיץ מצידו", אמרה ברוחב לב.
ברי מדבריה ומהפתעתה של אלמוג - נציגה אוטנטית של השמאל הוותיק, המשכיל, התרבותי, האיכותי (לטעמו) - כי הנחת היסוד שלה היא שבאופן טבעי, משה שמיר אמור היה לתת לתפיסת העולם הימנית שלו להשפיע על החלטתו למי להעניק את הפרס, וכמובן מאליו, החלטה שנימוקיה הם ענייניים ואינם מושפעים מתפיסתו הפוליטית של שמיר, "דורשת אומץ לב מוסרי". במילים אחרות, משתמע מדבריה של אלמוג כי לו היה יו"ר ועדת הפרס איש שמאל, ושמיר היה מגיש לשיפוטה ספר פרי עטו בעל אוריינטציה ימנית - היה הספר נפסל אוטומטית, שהרי שמטבע הדברים לנימוקים ענייניים אין מקום במציאות, וכך - לפי תפיסתה האינסטינקטיבית של אלמוג - הם גם אמורים להיות.
זה באמת מפחיד
נראה כי גב' אלמוג אינה ערה עד כמה עולמה היה, והוא עדיין נגוע, בתפיסה הבסיסית המניחה מצד אחד כי השמאל הוא חזות הכל, הוא האבא והאמא של המדינה ואמרותיו הן בהכרח האמת הצרופה, ומצד שני, כי המציאות מתנהלת רק בהתאם לתפיסת העולם של בעליה. כלומר, לפחות בכל הקשור לתרבות, לא ייתכן כי מישהו מסוגל להעריך ולהוקיר את כישרונו ואת תרבותו של "האחר", ואם הדבר בכל זאת קורה, הרי יש בכך חריגה ממהלך הדברים הטבעי. כיום, בעוד שהשמאל עצמו הולך ומאבד מכוחו, אין אנשיו, כמו אלמוג, מסוגלים להעלות בדעתם כי היריב הפוליטי, ה"אחר", אינו מתכוון לנהוג כלפיהם באותו אופן שבו הם נהגו כלפיו.
כך, כל פעולה או הצהרה מצד מי שאינו משתייך למחנה השמאל, זעירה ותמימה ככל שתהיה, מתויגת מיד בשלב ראשון כימנית - קיצונית כמובן - ובהמשך הופכת בדמיונו של המחנה לפעולה המכוונת למגרו ולהשמידו, כחלק מתוכנית אב גדולה, קונספירציה, שבסופה יהפוך הימין לדיקטטורה חשוכה, בדיוק כפי שהם עצמם בהיותם בשלטון השתמשו בכוח שהיה בידיהם לא רק בפוליטיקה, אלא בכל רובדי החיים. הם העניקו לאנשי שלומם תמיכות תרבותיות; הם העניקו לאנשיהם את הכוח לבטל כל יצירה ולזלזל בכל אמן שלא היו מבית מדרשם; הם דאגו להפעיל את מנגנוני החינוך לביצור כוחם באוניברסיטה, אשר מהן הוא זלג גם לתקשורת, ולהדיר מהמוסדות הללו את מי שאינו משתייך למחנה שלהם; הם דאגו למנות את עצמם לשופטים בבית המשפט העליון ולהעצים את כוחו; הם השתמשו בשירותי הביטחון לרדיפת מתחריהם הפוליטיים; הם דאגו לבצר את כוחם של ה"הסתדרות", של חברת החשמל ושל שאר שירותים חיוניים, במטרה לעקר את כוחו הכלכלי של האזרח, לאיים על מקומות העבודה של כל מי ש"אינו חושב נכון" וליצור את אותה דיקטטורה, שעד לפני שנים לא רבות שלטה בכל מוקדי הכוח של מדינת ישראל.
ועכשיו כשהם בירידה, אין הם יכולים שלא לפחד. האמת, שגם אותי זה היה מפחיד.
