בעוד הידיעות המגיעות ממצרים מציגות תחזית פסימית באשר לסיכויי משטרו של מובארכ להישרד לאורך זמן נוכח תעצומות המחאה והתלהטות קרבות הרחוב, שומה עלינו להתבונן פנימה, במעין בחינה עצמית ראשונית.
התובנה הראשונה הצפה ועולה מן ההתרחשויות הדרמטיות במזה"ת ובראש וראשונה במצרים היא כי הערכות המודיעין כושלות שוב ושוב, וההפתעות שכבר חשבנו שתתמעטנה ככל הניתן, אך שבות ומכות על שולחנות מקבלי ההחלטות.
הפתעה מודיעינית מייצגת לרוב תפנית קיצונית שקשה היה להביאה בחשבון בצפי המתייחס לשנת הערכה, אולם ספק אם ניתן להצדיק הפתעה בנתונים החושפים תהליכים נפיצים הטומנים בחובם סיכוני התפרצות.
נאמר כבר כמעט הכול על הבורות האמריקנית, בפרט של ממשלו של אובמה, באשר לנתוני היסוד של העולם הערבי בכלל והסכסוך הישראלי-ערבי ופלשתיני בפרט, אולם מדהים להיווכח שוב ושוב, כיצד קורסות ההערכות של קהילת המודיעין האמריקנית, זו המשופעת בתקציבים, ואשר אחראית להפעלת סוכנויות איסוף מתקדמות ביותר, הן במישור הסיגינט והן במישור ה-יומינט. (מימד ה-וויזינט, מודיעין חזותי, הוא פחות משמעותי בהתייחס להתרחשויות הנוכחיות בזירה).
גורמי ההערכה הישראלים עוסקים כל העת בהערכת תחום המוכר כ"יציבות משטרים" בעולם הערבי, ובהקשר המצרי מוקדה הדאגה לשאלת ירושתו של הנשיא מובארכ, נוכח בריאותו הרופפת, ועל-רקע הרמת הראש של גורמי אופוזיציה, בעיקר של ה"אחים המוסלמים". דומה כי ה"שורה התחתונה" של ההערכה הייתה רחוקה מלהצביע על סיכונים של ממש להפיכה בסגנון של התקוממות עממית, והוצאת הזעם שהצטבר משך שנים אצל ההמונים כלפי הנשיא המצרי וכל מה שמסמל את משטרו. ניתוח סוגיית ה"פנים" במצרים הושפעה במידה בלתי מבוטלת מהערכת נאמנותו הבלתי מעורערת כמעט של הצבא כלפי המשטר, שראשיו צמחו ברובם בשרשרת הפיקוד של המערכת הצבאית המצרית ונהנו גם מהילת ה"ניצחון" המצרי במלחמת יום הכיפורים.
התהליכים העמוקים שעברה מצרים מאז ההחלטה האסטרטגית של הנשיא המנוח סאדאת לתת יהבו על המשענת האמריקנית, ובהמשך קידום תהליך השלום עם ישראל, עיצבו במידה רבה את הרושם, שנמשך גם בעת ממשלו של הנשיא חוסני מובראק, כי המשטר המצרי הוא אבן יסוד של ההשפעה האמריקנית והמערבית במזה"ת, אף יותר מראיית תפקידה של ישראל בזירה זו. המשטר המצרי נתפס כמערכת שיש בה איזונים ובלמים, באופן המרצה את ציפיותיו של רוב הציבור המצרי. ואכן, המשטר אף ידע להציג רושם של רפורמות במישור הכלכלי הגם שהיו אלה מהלכים מוגבלים וסמליים, בפרט בהינתן קצב הריבוי הטבעי העצום במצרים.
בחינת הארועים הנוכחיים במצרים אינה מצביעה על תכנון מוקדם וקפדני לייזום התקוממות עממית נרחבת, אלא קרוב לוודאי שהמדובר בהקרנה ספונטאנית ואוטנטית של הצלחת "מהפיכת היסמין" בתוניסיה. העובדה שהרחוב בתוניסיה הדיח מן השלטון שליט טוטאליטרי בתוך זמן קצר ביותר, הנחילה את התובנה כי הדבר ניתן גם ניתן במתווה דומה אך בעוצמה גבוהה פי כמה.
יודגש כי לפי שעה בולטת העובדה שסוגיית יחסי מצרים עם ישראל לא הוזכרה ולו ברמז, בסיסמאות המחאה של המפגינים, שבמסגרתם נודע ל"אחים המוסלמים" תפקיד בלתי מבוטל, כמו גם ניכר כי המשטר אינו משרבב עניין זה בארגומנטים שלו. אולם, לא לעולם חוסן, וחובה על מקבלי ההחלטות בישראל שיתייחסו בקדימה גבוהה לתרחיש פסימי כזה, באופן שייאפשר מענה בלוח זמנים קצר ביותר בשעת מבחן, גם אם נכון לעכשיו אינו נראה "מעבר לאופק".
העובדה כי הממשל האמריקני למעשה "היפנה עורף" למטרו של מובארכ, יש בה כדי להפיח רוח גבית במפרשי המחאה העממית במצרים. זהו הימור מסוכן של הנשיא אובמה, שכן ברי כי קיים פער מובהק בין השתקפות מושג הדמוקרטיה בעולם המערבי לבין הנחלתו המעשית בעולם הערבי. מתן ביטוי לרצון העם המצרי אינו ערובה לכך שהבחירה ה"דמוקרטית" תמצב את ארה"ב והמערב בעמדת השפעה מחוזקת במצרים. אדרבא, הניסיון המצטבר מזירות אחרות בעולם הערבי והאיסלאמי, מחזק את ההערכה כי נסיבות של כאוס שלטוני ישמשו מאיץ לחדירת גורמי איסלאם קיצוניים אל אושיות השלטון, וייצור מציאות הפוכה לזו שהתכוונו לטפח.
ההיתכנות להסתלקותו של משטר מובארכ במצרים והסיכונים האורבים ליציבותם של משטרים פרגמטיים אחרים בעולם הערבי הם יותר מאשר "נורות אזהרה" לישראל ולמערב, ולעומת זאת מקור לתקווה בלתי מוסתרת אצל שלטונות אירן, כמו גם בחוגי הג'יהאד העולמי.
אין ספק כי אלו הם ימים בלתי פשוטים למעוזי הכוח של המערב במזה"ת, כאשר אין להוציא מכלל אפשרות כי ישראל עלולה למצוא את עצמה בפני מציאות אסטרטגית שתציב בפניה אתגרים ביטחוניים נוספים, כאלו שלא הובאו בחשבון בהערכת המודיעין השנתית, המהווה בדרך כלל תשתית לתכנון הרב שנתי של מערכת הביטחון.
