אנא, למען בנכם, גלעד, ולמענכם, הוריו – שובו לביתכם. חיזרו הביתה. אין כל ערך מוסף לשהיית המחאה המוצדקת והלגיטימית מאין כמוה - אבל הבלתי מועילה בעליל - באוהל המחאה שנטעתם במרחק הד (שאינו נשמע, כמו גם לא הקול הקורא של שוועתכם) ממעונו הרשמי של ראש הממשלה.
אין סיבה שתוסיפו עוד קב של סבל (הקור, הרוח, הגשם) על ייסורי הגיהינום שמייסרת אתכם הציפייה לשובו של גלעד משבי אויב. מבחן התוצאה הוא חד וחריף, אכזרי: הישיבה שלכם שם לא מעלה ולא מורידה. היא אינה תורמת להאצת המגעים לשחרורו. היא אינה מהווה שיקול. כשביתת שבת אין בה כל תועלת. אילו שבתתם רעב - עצה שאני ממשיך להשיא לכם - אני משער ומניח כי היא הייתה מחוללת שינוי כלשהו. לבו של איש לא היה יכול להיוותר אדיש להעצמת סבלכם, אילו מנעתם מפיכם מזון ומשקה. אבל בהינתן מצב הדברים הסטטי, המתמשך, אין עוד כל טעם להמשך ישיבתכם.
בהעתקת מגוריכם אל מאהל המחאה בירושלים קרעתם עצמכם משגרת החיים בביתכם הכפרי, בלב הנוף הגלילי, יפה כגלוית נוף, של המושב הירוק, השקט והפינתי שלכם, אשר בלאו הכי כמעט בלתי אפשרי להמשיך בהם כל עוד גלעד בשבי החמאס. זה מיותר.
אילו כאבתם מבתיכם, לכל המעט יכולתם לזכות – אני לא כותב 'ליהנות' – מרגעים אחדים, בודדים, של היסח-דעת מהכאב הבלתי ניתן לתיאור. ייתכן כי הייתם מתירים לעצמכם לצפות בטלוויזיה, לארח, לשוחח, לצאת לגינה עם כוס קפה ועיתון, לטעום מעט-קט מהפשוטות שבהנאות החיים, אשר אינכם מתירים לעצמכם והן גם אינן אפשריות כל עוד אתם יושבים באוהל, חשופים לעין כל, כואבים מול מצלמות.
הישיבה המתמשכת באוהל הדק והמאולתר, אינה מאפשרת לכם להתאוורר, לנשום. מדי יום שישי, לקראת שבת ובמהלכה, עולים אליכם אנשים, רבים מהם חברי וחברות קיבוצים, לערוך איתכם קבלת שבת, לקדש על לחם ויין. זה מרגש. זה אנושי. אבל זה מיותר. שובו, אנא, הביתה. יש לכם גם חיים. חיים אחרים. חיים כמעט בלתי אפשריים, אבל את המעט שנותר, בשלב זה, אתם זכאים לחיות ספונים בביתכם, או במרפסתו, מחוץ לעדשות התקשורת.
דומה כי אין איש במקומותינו שאינו כוסס את ציפורני האצבעות שהוא מחזיק לכם, מייחל ומתפלל, חסר-אונים, לשובו של ילדכם, אשר הגורל הרע והמר פשט ממנו את מדי החייל והלביש אותו כתונת-אסורים. את המעט אשר רבים מאתנו יכולים לעשות - אנחנו עושים. עונדים את רצועות הסרטים הצהובות על הרכבים הפרטיים שלנו. חלקנו עומדים במשמרות מחאה, בצמתים. חלקנו כותבים מכתבים למערכות העיתונים או מאמרים בעמודי הדעות. וכל אחד מתפלל אל אלוהים שלו, תן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
נועם ואביבה, אין לאיש רשות להטיף לכם, אבל מותר – האומנם? – להשיא לכם עצה קטנה, פשוטה, טבעית ומתבקשת. אנושית. אל תוסיפו על סבלכם. שובו הביתה. שם, בבית שעזבתם זה מכבר, על-מנת לשוב אליו, כשבועתכם, רק עם בנכם השבוי, גלעד, תוכלו, אולי, הלוואי, אפילו לעבוד מעט – לא (רק) בשביל הכסף. בשביל השפיות. ובכך, להיטיב עם עצמכם.
בכם-נשבעתם, נכון, אבל חזרה לביתכם לא תיחשב – בי, בנו נשבעתי – להפרת שבועה, לאי-קיום נדר אלא להמשך המאבק על שחרורו של בנכם ממקום שטבעי ואנושי יותר להימצא בו. ההפך: משם, מהבית, תוכלו להחריף את המחאה ולנקוט צעדים אשר בעודכם יושבים באוהל נבצר ונמנע מכם לעשותם, משום שאין לכם זמן שם, ואין תנאים, רק אהדה וצער אנשים וחמלתם – תוספים בלתי מבוטלים – אבל בשורה התחתונה, גם הם אינם מעלים ואינם מורידים.
דווקא כיום, בעוד האזור סביב רותח, כאשר דומה כי שחרור גלעד מתרחק והולך, זה הזמן לשוב הביתה בשקט ולהמשיך להפוך משם כל אבן וכל עולם, כדי שראש הממשלה שעד היום לא עשה את המעשה האנושי המתחייב והראוי – לגשת אליכם, לאוהל, ולשוחח אתכם, ייענה לעסקה המוצעת, אחת ואין בלתה, ויביא את גלעד אליכם, הביתה.
