במאזן היתרונות שמעניקה המהפכה הטכנולוגית, עומדת הסוגייה האקולוגית מנגד בצד העלויות - במטרה להמחיש את קיומה ולקזז בנזקיה. אך למרות חשיבותה, נדרש להבחין בסוגייה חשובה לא פחות. ככזו המאיימת על יציבות המשטרים בכלל, ובפרט על המשטר הדמוקרטי. וזאת משום נגישותו של הציבור למידע, שבעבר היה כולו בחזקת השלטון. איום זה מתקזז במדינות הדמוקרטיות, באמצעות שקיפות פעילותו של הממסד, במימוש האחריות האישית ובמערכת בקרה צמודה ופעילה - יסוד איתן לתרבות שלטונית מאוזנת.
להבדיל מאלה, אין בישראל אחריות אישית, זולת קביעתה בידי ועדת חקירה, בקרה צמודה איננה בנמצא ופעילות הממסד נסתרת מהעין; מה שמותיר לציבור לעצב בעצמו את תמונת המצב; ובעקבותיה, לשחיקה במעמדן של הרשויות (המחוקקת, השופטת והמבצעת). אובדן האמון בממסד, לרבות שרשרת כשלים מתמשכת, מלמדים כי אין בידינו מערכות איזון יעילות. ולקיימות - בדמותם של מוסד
מבקר המדינה וועדות החקירה - אין יכולת ממשית לאזן ולייעל את הפעילות השלטונית.
לא כל שכן בלי דעת וכוונה רעה, תורמים גורמי איזון אלה דווקא להפרתו. צא וראה: לאחר כל פגע, ובעיקר משום סמכויותיה להטלת אחריות אישית, מוקמת ועדת חקירה. אלא שחבריה לא השכילו לראות, כי בעצם הטלתם אחריות אישית בעקבות אירוע נקודתי, הותירו את חסרונה עד לאסון הבא - ולקביעתה, אם בכלל, בידי הוועדה הבאה.
מוסד מבקר המדינה, הנתפש כחזות הכל, מונע הבחנה בצורך בבקרה אורגנית, למרות היותה תנאי לאיכות הניהול. יוצא מזה כי הביקורת הלאומית ממוקדת רק בשני ממדים: באחד, בבחינת התאימות בין החלטות הממשלה, לביצועם בפועל. ובשני, בעמידות פעולות הממסד, בהקשר המשפטי והאתי. מה שמבליט את חסרון הממד השלישי.
הכולל: בחינת תורת הפעלה, הימצאותה של בקרה אורגנית כמשוב לטיב ההחלטות, ולקיום הליכי הפקת לקחים סדורה ונאותה. והרי בלעדי התייחסות לממד הזה מובטח כי ההשקעות בארגון, וברכש מסיבי של אמצעים, יפיקו רק מקצת מהפוטנציאל, אם בכלל.
למשל: באסון השריפה בכרמל, נזהה את כשל הפיקוד והשליטה כגורם שהפך בשעות הראשונות של השריפה לאסון לאומי;
למרות לקחי השריפה הקודמת (פרצה חודשים ספורים לפני האסון), שהצביעו על הצורך בתכנון מקדים, בחלוקת תפקידים בין משטרת ישראל, מד"א ומערך הכבאות האזורי, ולתרגול מקדים לאימות כשירותם. משכך לא עשו, ומן הסתם גם לא יעשו בעתיד, ברי כי בשדרוג הכבאיות וברכש מטוסי כיבוי, נסתר המענה ל"בלגן", שאפשר להפוך שריפת יער לאסון לאומי. ללמדך, כי ללא התייחסות לממד השלישי - אין בידי ועדות החקירה ומוסד מבקר המדינה יכולת איזון; ובלעדיו, חשופה ישראל לזעזועים מכל סוג בהווה ובעתיד.
מנגד, איזון הכולל הפעלת בקרה צמודה, שקיפות ללא רבב ואחריות אישית בת-ביטוי ממשי - מצוי בהישג יד. וזאת: בחקיקת חוק - ובשמו:
"חוק התכנון, הבקרה והדיווח". וככזה, יחייב כל בעל תפקיד בממסד בהכנת תוכנית עבודה שנתית, ובדיווח על אופני ביצועה (כשקיפות של ממש) - בהדגשת הכשלים שאותרו ואופני העלמתם עד הרבעון הבא. לפיכך,
כל בעל תפקיד בממסד (מכל דרג) המציג בפני הציבור תוכנית עבודה ומדי רבעון ידווח על אופן ביצועה, יהפוך מדעת ו/או מחסרונה לאחראי אישית על הוצאתה אל הפועל, וגם ייאלץ לשם השגת משימותיו להפעיל
מערכת בקרה אורגנית (שהם דרגי הביצוע), כמשוב אמין ומיידי להחלטותיו.
חקיקתו של זה והוצאתו אל הפועל היא קלה, זולה ומהירה: קבילות החוק מעוגנת בתכניו, המהווים אבן יסוד בארגון וניהול מערכות. הגם שרובם מצויים מזה זמן בחוק "החברות" ובחוק "חופש המידע". לביצוע החוק - מעמידה הטכנולוגיה אגד של מערכות דיווח וקליטה, המצויות בכל משרד ובכל בית בישראל. כך שהעלויות במימושו אפסיות, וההשקעה היחידה הנדרשת היא קורטוב של רצון ותו לא.
החוק המוצע חף מכל הפרמטרים הפוליטיים המקובלים בישראל. אין בו רבב של שמאל/ימין/עדות/מיעוטים/נשים/גברים/עניים/עשירים/שומרי מסורת/חילונים - משום שכולו למענם. מה שמבטיח כי בהבאת האחריות האישית כמעשה של שגרה, בלוויית מערכת יעילה של בקרה אורגנית ושקיפות מלאה של הפעילות - תתהפך מגמת הקריסה לצמיחה. מסד איתן להשבת האמון בממסד, וכניצול מושכל של פירות הטכנולוגיה ליציבות המשטר הדמוקרטי.
