בפרשת "תרומה", שנקרא ביום שבת בבית הכנסת, יש תיאור נרחב ומפורט בדבר בניין מבנה המשכן, הכלים ושלל האביזרים שבו. לפרשה הזו מתווספת הפטרת השבוע במלכים א', ח', המתרכזת בבניית בית המקדש בימי שלמה המלך. קשה לקבל את עוצמת הפער, שבין הציווי המאופק והמרוסן של בניית המשכן שבפרשה ובין היישום מנקר-העיניים שבהפטרה.
לפסוק בשמות [כ"ה, 9]: "כְּכל שֶׁאֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֶת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת תַּבְנִית כֵּלָיו, כֵּן תַּעֲשׁוּ" - מעיר הרמב"ן את תשומת לבנו, שבית המקדש שנבנה בימי שלמה, לא נבנה בהתאם לציווי הכתוב בשמות כ"ה, הוא היה שונה מן המתווה המדויק, שהוריד משה מן ההר. השוני הזה העלה את המציאות בתקופת המלך שלמה על שרטון של יוהרה, של סגידה לדפוסי חיים חומרניים תוך כדי עושק של שדרות רחבות בעם, שנשאו על כתפיהן את העול הכבד במס ובעבודות כפייה כדי להקים דבר, שכביכול מבטא שגב רוחני. והאמת שבין "מגדל שלמה" מנקר-העיניים - הקרוי "בית מקדש" - ובין מישוריות רוחנית טהורה, אין כל קשר. ומי שמקשר בין השניים, מכתים את המהות הרוחנית. מהות רוחנית חברתית ומוסרית אינה זקוקה ל"מגדלי שלמה". המהות הערכית העולה ומזדקרת מהפרשה הקודמת - פרשת משפטים - אינה זקוקה לבניין מוזהב. היא זקוקה ללב זהב.
לפסוק בשמות [כ"ה, 9] כתב רש"י: "וכן תעשו לדורות, ומקשים התוספות [בבלי שבועות דף טו ע"א ד"ה] הלא
לא היה שווה מזבח שעשה משה למזבח שעשה שלמה המלך". אני מצר על כך שחיינו מתנהלים לא לכיוון
הצניעות שבמשכן, אלא חיינו מתנהלים לעבר דפוסי
הפאר, שהשתית שלמה במקדש. חיינו לא מתנהלים לעבר
התכני והערכי שמעלה הפרשה, אלא לעבר
החיצוני המוחצן שמשדר שלמה.
ועל כך מעיר ומאיר הרמב"ן, ששלמה המלך, בכל הקשור לבניית בית המקדש, פעל בניגוד לפרשה בה אנו דנים. בניגוד גמור לתוכנית-אב של בנייה ובניגוד לציווי פרשת תרומה. הצניעות של המשכן נרמסה על-ידי מרוץ חסר-מעצורים לעבר פאר מוזהב של המקדש, שנבנה על גבו של עם. ש
הפאר של המקדש לא היה בכלל חלק מהוויית חייו היומיומיים. יתרה מזאת, אינני שותף לכמיהה "לְכִסֵּא שֵׁן גָּדוֹל מְצֻפָּה זָהָב מוּפָז, שֵׁשׁ מֵעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְראשׁ עָגוֹל לַכִּסֵּא" [מתוך הפטרת השבוע במלכים א', י']. אני דווקא שותף לכמיהה לשולחן עץ וכיסא פשוט, שעליהם נשקוד ללמוד על אוצרות הרוח המכונסים בארון הספרים היהודי העשיר בנכסי רוח. אוצרות הרוח הערכיים של ארון הספרים היהודי אינם זקוקים לזהב, הם רק זקוקים ללבבות.
כמה כואב שדווקא בימים אלו נידרש להקשיב לחתן הבר מצווה, שיעלה לתורה ויקרא מפרשת השבוע על "שִׁבְעִים אֶלֶף נוֹשֵׁא סַבָּל, שְׁמוֹנִים אֶלָף חוֹצֵב בָּהָר". כל חודש מאה חמישים אלף עובדים בעבודות כפייה פיזיות קשות מנשוא נדרשו רק כדי לבנות בית, שכל כותרתו היא הפאר והנוצץ ולא התוכן הרוחני. כי אם הרוחניות האידיאית הייתה מנחה את העוסקים במלאכה ואת המהות של הבניין, לא היה צורך "בְּשָּׁרֵי נִיצָבִים לִשְׁלמָה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה, שְׁלוֹשֶת אֲלָפִים וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הָרוֹדִים בָּעָם הָעוֹשִׁים בַּמְּלָאכָה".
בין השנים 930 ל-970 לפני הספירה מלך שלמה, גיבורה של ההפטרה שיקראו בשבת בני המצווה שלנו. אך הם לא יקראו, שבשנת 930 לפני הספירה שטפו את רחובות הערים והכפרים בארץ ישראל המון העם ואמרו די!!! אמרו די לעול המיסים הכבד! - רגמו באבנים את שר האוצר, ובנו של שלמה, רחבעם, נאלץ לנוס, להתקפל - והתוצאה הייתה הרסנית. לקח הימים האלו מחייב אותנו ללמוד את פרשת השבוע ובמיוחד את ההפטרה, כשהלבבות של קברניטי החברה פתוחים לרחשי הלב של העם.
