פרשת השבוע תרומה ממוקמת לאחר מעמד הר-סיני, האירוע המכונן את אמונת ישראל לדורותיה; ולאחר סדרת כללי התנהגות בחברה ובעם כפי שפורטו בפרשת משפטים. הפרשה נפתחת בהנחיה מפי השם אל משה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". כלומר, משה פוצח בהתארגנות לקביעת המבנים והכלים בהם ייערך הפולחן. התהליך נפתח בפנייה לעם לתרום. ונשאלת השאלה - מה חשוב כל-כך בהקמת מקדש להשם, האם באמת הקב"ה זקוק לבית?
"היכן דר השם?" - בשאלה זו הפתיע הרבי מקוצק למדנים אחדים שהתארחו אצלו. הם צחקו עליו. "מה מעלתו סח? הלא מלוא כל הארץ
כבודו!". הרבי השיב בעצמו על השאלה: "השם דר במקום שנותנים לו להיכנס". כלומר, למרות שלכאורה, בפרשה עוסקים בצד הגשמי ביותר של הקמת המקדש, מזכיר לנו המקרא מהי המטרה הסופית והאמיתית - הקמת בית להקב"ה.
אברבנאל רואה בצו של הקמת המשכן פעולה סמלית שמטרתה להחדיר בישראל את הדעה כי אלוקים שוכן בכל הארץ, ו"עיניו" פתוחות על כל יושבי תבל, וזאת בניגוד לאלו החושבים כי הקב"ה נמצא בשמיים בלבד. לכן ציווה הקב"ה על עשיית המשכן, כדי לחנך את ישראל באמצעותו שהוא שוכן בתוכנו, ו"עיניו" פתוחות תמיד על מעשינו.
חשוב להדגיש, כי מדובר במשכן זמני, שכן בית המקדש יכול להיבנות רק בארץ ישראל, לאחר כיבושה מידי העמים היושבים בה, כאשר רוב עם ישראל נטועים על אדמתה.
גם המקדש וכליו מתוכננים להפליא, ובמשכן עצמו יש כלים מכלים שונים: ארון, שולחן, מזבחות, מנורה - שכל אלו הן הבחנות שונות בעניין מלכות שמיים. ארון, שולחן ומנורה הם שלושה כלים, כשכל אחד מסמל מהות אחרת. הארון הוא העליון מכולם, הבא לבטא את התורה אליה שייך העם כולו. אחר-כך באים המנורה והשולחן. השולחן מבטא את הפן החומרי (פרנסה והגנה) והמנורה את הפן השכלי המאיר על החומר ויוצק בו תוכן רוחני.
בסיום הקמת המשכן, כבוד ה' מילא את המשכן. אך הקמת המשכן אינה תנאי להשכנת השכינה בכל אחד מבני ישראל. כדי להשיג זאת, עליהם לקדש עצמם במצוות ה'. על האדם לפעול מתוך השאיפה המתמדת לשנות את פנימיותו. שם מטרתו, שם בתוך ליבו, ייבנה המשכן.
יהי רצון שנזכה ויתקיים בנו הכתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
