משפחת שליט היקרה,
מצב קשה כשלכם מצריך הכוונה ותמיכה רוחנית, שיעניקו לכם - דווקא בגלל הכאב האישי והטבע האנושי שזועקים כנגד זאת - פרופורציות נכונות יותר, המתפרשות במרחב אל קצוות הלאום והאנושות, ואשר מעמיקות בזמן אל נבכי ההיסטוריה. ובמקום זאת, הדבר הגרוע ביותר האפשרי: כאבכם, מזדון או מכסילות, תועל על-ידי גורמים בחברה הישראלית אל המקום השטחי והצר, העיוור והאימפולסיבי, נעדר התבונה הלאומית וההיסטורית, שכל כולו פוליטיקה קטנונית, מריבת אחים, וקמפיינים מזיקים ומיותרים: "
גלעד עכשיו" על משקל "
שלום עכשיו", ולעזאזל ההגיון והצדק, הכבוד והמוסר. רצונכם לשחרר את ילדכם בכל מחיר נעשה מובן מאליו ומקודש עבור שני המחנות - זה שבעד וזה שנגד הכניעה לשוביו - ובכך זכיתם לחיבוק דוב הרסני מידי מי שנזהרו ברגשותיכם ועל-ידי זה מנעו מכם את הפרספקטיבה הפילוסופית החיונית לכם.
ומי שהעז להציע שאפשר גם אחרת, הוכיחו אותו בלהט: ומה אם היה זה הילד שלך? לאמור שתגובתכם טבעית ומובנת וכמעט בלתי נמנעת. אך מה בכך? הורה שילדו נהרג בשגגה עלול לרצוח בזעמו את מי שהיה אחראי לתאונה, אך האנשים מסביב אמורים לעצור אותו, ובוודאי לא לעודדו רק משום ש"זה טבעי", ואפילו אין להם הביטחון שבאותו המצב הם עצמם היו נוהגים אחרת. כן, לחבק את ההורה האבל, לבכות איתו, לנחם אותו. אבל בכל זאת לעצור בעדו מלעשות משהו מזיק והרסני במצבו הרגיש.
אני מביט בכם, משפחתו של גלעד, פועלים נמרצות כדי להחליף את ילדכם בילד יהודי אחר - שהרי כניעה לחוטפיו משמע נצחונם הרוחני, המדיני והצבאי ולפיכך חטיפות עתידיות נוספות - ורבים בעמנו תומכים בכם בהתלהבות. ויש מי שאפילו מהללים את גבורתכם, וזה בוודאי ביטוי לסימפטיה שכל עם ישראל מרגיש כלפיכם, אך גם אי-אמת, שכן לפעול על-פי הטבע החייתי שבנו איננו גבורה, בייחוד כאשר זה בא בסתירה עם הצדק ההיסטורי והמוסר. סבל, קורבנוּת - נוראים ככל שיהיו - אינם מקנים גבורה, אלא אופן ההתמודדות הוא אשר מוכיח את דרגתנו הרוחנית והמוסרית - וכבר לימדנו חכמינו איזהו הגיבור האמיתי.
משפחת שליט, אפשר גם אחרת. חייב שיהיה אחרת. משום שעם ישראל איננו ככל העמים, הוא אינו יכול להסתפק בנורמליות גרידא. העם שניצח את הזמן לא ישרוד עוד זמן רב אם לא ימשיך לטפח את הקנאות והגבורה והקשיחות בקרב בניו.
בוודאי הייתם שם, הורי גלעד, עם שאר ההורים, כשבנכם וחבריו לנשק עמדו בשלשות, זקופים וגאים, ובהישמע האות הרעימו פה אחד:
אני נשבע!
אני נשבע!!
אני נשבע!!!
ומהי השבועה שנשבעו הלוחמים הצעירים בשמו של ספר הספרים, קבל עם ועדה? זו שאולי מדוקלמת בהיסח דעת, כאילו הייתה בסך-הכל עוד חלק מטקס נחמד שנערך לבידור המשפחות, אך ודאי שנוּסחה במחשבה רבה, וראוי היה אם חיילינו כמו גם משפחותיהם היו מתייחסים באותו כובד ראש לכל חלק מחלקיה על משמעותו העמוקה, גם אם במחיר קלקול-מה של האווירה החיובית והאופטימית בה התעטפו לרגל האירוע:
הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על-ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל!
והלא יש בכך קדרות רבה, ודבר מה אפל ומחליא. בישראל של היום, ישראל הדמוקרטית, הליברלית, ההומנית, המערבית, המתקדמת, זו שאין בה עונש מוות אפילו לשפלים שברוצחים - לא צפון קוריאה, שימו לב, לא ספרטה העתיקה, שימו לב - בישראל של היום כל גבר בריא מוכרח להתחייב להקריב את חייו בהינתן הפקודה. האמנם? הייתכן? האם רשאי מישהו לא רק לצפות או לבקש, אלא גם לאנוס אותי להקריב את הקורבן האולטימטיבי? כלום מוכרח אני להיפרד לנצח מהוריי, ילדיי, חבריי ותוכניותיי, על-פי מוצא פיו של מפקד כזה או אחר? כלום חייב אני להקדים את קץ עולמי הפנימי-הנפשי, את השיבה אל האי-קיום שאינו נתפס בשכל? באיזו זכות דורשים זאת ממני? פאשיזם!
פאשיזם? אולי, מי יודע? בלוי מרוב שימוש-חסר-רסן בשיח הציבורי הישראלי, המושג "פאשיזם" נותר ריק מתוכן לחלוטין. בכל אופן זה בהחלט דבר קיצוני. בהחלט דבר קשה. וזו אכן המציאות שלנו: קיצונית, קשה. קודרת, אפלה, מחליאה. ולא בגלל מיקומנו בגלובוס. תמימים מי שמדרבנים את הנוער ואת החיילים על-ידי התזכורת לגבי השכונה הקשוחה בה אנו חיים, לגבי היותנו מוקפים חיות-אדם שרק נחישותם לחסלנו משתווה לאכזריותם. אם אכן כך, יש פתרון, ניתן לעזוב את השכונה ולהתנתק מהשכנים. לא כך. באירופה הנאורה לא היה הרבה יותר טוב. חיות-אדם? האדם באשר הוא נמצא הוא חיה בכח. מציאותנו קשה וכואבת מתוקף היותנו עם ישראל, נהיה היכן שנהיה על פני הארץ. זה המחיר על היותנו אנחנו, אין מנוס ואין מוצא - אולי רק נחמה. אלה בפשטות עובדות המציאות, ועל כך אין טעם להתעכב, ורק נותרת השאלה: מה אתה תעשה? מה אתה תעשה כשהם יבואו עבורך, כשהקול העמום של רקיעות המגפיים יישמע מבעד לקירות ויתחזק ויתעצם, כשלבסוף הדפיקה האלימה על הדלת תקפיא את הדם, כשהם יגיעו אלייך כדי לקחתך, ואתה ומשפחתך תהיו חסרי אונים לכאורה, ולא יהיה מנוס ולא מוצא, ובאותו רגע גם לא הרבה נחמה, מה אתה תעשה? האם תקלל: "פאשיזם!"? האם תתבע לדעת: "באיזו זכות!"? האם תתכרבל בפינה ותמלמל "זה לא קורה לי"? או אולי תתעלה מעל החומרי, תמרוד בעריצותו של הטבע הביולוגי שבך, תתריס בפני גורל שהתיימרו לתפור עבורך בני תמותה, ותבכר את החירות על פני החיים, אולי החירות היחידה שאלוהים הפקיד בידינו בעולמנו זה: החירות לבחור היכן ומתי, או לפחות איך, ואולי אפילו גם מי איתי!
אין שום חופש או מוסר בהצבת החיים כערך עליון. מי שעושה זאת הוא עבד לתשוקותיו ופחדיו, קורבן נוח לסחטנות ורדיפה, ועל כן גם שותף סביל של הרוע בעולמנו.
כי יש דברים גרועים ממוות. את זה אפשר שגלעד הולך ומבין מיום ליום. ויש דברים גרועים משכול. את זה אפשר שאתם, משפחת שליט, הולכים ומבינים מדקה לדקה.
גרוע מסתם מוות, הוא מותו הצפוי של ילדכם, לאחר שחמדנות ארגון החמאס תתנגש עם האחריות הבסיסית של מנהיגי ישראל שלא יוכלו להיענות לדרישותיו. ואפשר שהחמאס אינו רואה בשחרור מחבליו מטרתו העיקרית, אלא הוא נהנה לצפות במצב החברתי והפוליטי בישראל מתערער כה בקלות ובמחיר כה זול, וייתכן שחלאד משעל מרגיש שהוא סוגר חשבון עם נתניהו שהורה בעבר על חיסולו, וישאף למשוך את העניין ככל האפשר כדי לפגוע במעמדו הפוליטי. כך הם ימשיכו לתעתע בכם ובנו, ולהתעלל בילדכם, ולנצל אותו כדי לקרב את ישראל צעד משמעותי נוסף - לא רק ביטחונית-פיזית אלא גם ערכית-רוחנית - לעבר חורבנה.
וכך אנו נמצא את עצמנו במורד דרך ביניים טראגית, תרחיש "רון ארד שתיים": לא כניעה למען גלעד, אך גם לא מלחמה למענו. אז לא נעודד חטיפות עתידיות, אך גם לא תהיה התרעה מפניהן, וגלעד יירצח כקורבן שווא, במקום שיפול כגיבור על המזבח הראוי של קיום ישראל. אז ימות כילד יהודי נוסף שתחינותיו של ושל משפחתו לא נענו על-ידי שוביו, אשר מכל העניין יצאו, כרגיל במורשת אי-הצדק של הקיום היהודי, בלי פגע. זאת במקום שיפול כלוחם יהודי כחלק ממלחמתנו נגד רודפינו ושונאינו, שישלמו ביוקר על מעשיהם. אז יפול לא רק כדי שלא ישוחררו מחבלים, אלא גם שלא ייחטפו עוד חיילים לעולם, וכדי שארגון החמאס הטמא, שהתעלל בו ובכם כה נוראות, יימחה מעל פני האדמה אחת ולתמיד.
האדישות הישראלית האמיתית איננה הסירוב להיכנע, אלא הסירוב לנצח, דהיינו ההשלמה עם הישות המדינית הכמו-נאצית שסייענו ליצור בדרום ארצנו, אשר כל דקה שהיא ממשיכה להתקיים ולהתגרות וללעוג ולהתעצם, וכל שנייה שהם ממשיכים להחזיק בגלעד ולהשפילו - וביהירותם הרבה משחקים בכם ובנו על-אף שברור שבידנו האמצעים הפיזיים לחסלם - הן יריקה על זכרם ולקחם של קורבנות האנטישמיות מאז ומתמיד, וחילול קודשם של עם ישראל, מדינתו וצבאו.
לכן, משפחת שליט, זעמו, כעסו, שנאו! תבעו נקמה! חרחרו מלחמה! הנהיגו קמפיין שיצהיר כלפי החמאס: אם תמשיכו להחזיק בגלעד, אתם תושמדו; אם ישוחרר אולי תרוויחו עוד כמה שנים טובות של חסד. דרשו נקמה במי שחטפו, עינו והשפילו את ילדכם ואתכם, שהתעללו בכם ובעם ישראל, ושצפויים לחיים נורמליים בעתיד, בלי שיתנו את הדין על מעשיהם.
דרשו זאת מעם ישראל ועם ישראל ייענה. לא כולם. "צבא הסלבריטאים למען גלעד" (הצבא היחידי שרבים מהם אי פעם הכירו) בוודאי יתפזרו לבתיהם: "מלחמה" נוחה, בטוחה ושמצטלמת-יפה נגד פוליטיקאים ישראלים "אדישים" זה דבר אחד, מלחמה אמיתית נגד אויבי ישראל, זה דבר אחר. הרבה מצועדי המצעדים שברוב גבורתם היו מוכנים להיכנע למען גלעד, כנראה ישובו באלם לבתיהם ברגע שתועלה האפשרות שידרשו להילחם למענו. אנשי התקשורת שהתגייסו כה נחרצות, וברגש ובלהט, למען ילדכם ונגד ממשלת ישראל, לא יתגייסו כל כך בהתלהבות נגד ארגון החמאס, ואפשר שייבהלו נוכח הגינוי הבינלאומי הראשון, שאז לפתע יתבעו גישה "פרגמטית" ו"לא אמוציונלית" למצב.
אך עם ישראל ברובו ייענה. רק דרשו זאת, ועם רבים אחרים, אהיה הראשון בחזית. להילחם למען ילדכם, למות למענו - כן. להיכנע למענו - לעולם לא.
