"התקבלות מאוחרת"
ספרו האחרון של טוביה ריבנר, המשורר בן ה-82, הוא גירסה עברית, משופרת ומעובדת, לגירסה המקורית שנדפסה בגרמנית. המו"ל הגרמני של שירי ריבנר ביקש ממנו ספר זיכרונות על חייו, בגרמנית. ספר זה, בגלגולו העברי, שהמחבר עצמו הלבישו בלבוש העברי, הוא הספר המונח כעת לפני הקורא.
"חיים ארוכים קצרים" הוא ספר מעניין ומאתגר במיוחד. וזאת בשל כמה סיבות ונקודות תצפית. ראשית, התרבות הגרמנית המודרנית, ובעיקר השירה הגרמנית, כמעט שאינן מוכרות לקורא העברי. הספר הזה טבול כולו, מראשיתו ועד סיומו, בהדים, בני הדים והדהודים מהתרבות הגרמנית, מהשירה הגרמנית, ומהלשון הגרמנית.
שנית, בשל הפנומן, התופעה התרבותית יוצאת הדופן, של טוביה ריבנר המשורר ומעמדו בסצינת השירה העברית הישראלית העכשווית. חרף שנות כתיבתו המרובות, חרף ספרי שירתו הלא-מעטים, חרף הביקורות המצויינות שזכו בהן ספריו, חרף היותו מקורב לכמה משוררים מאד מוכרים בעולם השירה העברית - הרי שירתו של טוביה ריבנר לא זכתה אף פעם לעמוד בקידמת הבמה השירית בארץ.
והנה, לאחרונה, דווקא לעת זקנה, המשורר הוא היום בן 82, נראה שפטיש שירתו המוצנע מוצא לו סדן התייחסות הולם. רפי וייכרט, המשורר המתרגם והמו"ל, לא רק שטרח והוציא בהוצאת "קשב" לשירה את "חיים ארוכים קצרים", אלא שגם הוציא לאור, לפני זמן לא רב, ספר "מסכם" כביכול, משירתו של ריבנר.
התופעה הזו, של "התקבלות מאוחרת", יש בה תמיד משהו מרגש. מעין "צדק פואטי מאוחר" שהתגשם. אפילו מעין "נקמת המודחים", רוצה לומר: הנה שכחתם אותנו, הנה הדירותם אותנו, הדחתם אותנו משולחן שירתכם. אבל אנחנו עודנו כאן. ונהיה גם אחרי שאתם ושירתכם האופנתית, הרדודה, תישכח איתכם.
ראינו בהשתאות מסויימת תופעה מעין זו בשנות השבעים למאה שעברה, אצל המשורר המנוח אבות ישורון, וחבורת "סימן קריאה" בהנהגתו של מנחם פרי. איך הוחזר, בדרך פלא ממש, משורר נידח, עזוב ומזולזל, אל מרכז הבימה השירית, בזכותה ובזכות התגייסותה של חבורת מעריצים צעירים.
וראינו בהשתאות מסויימת, תופעה נוספת מעין זו, לא מזמן, בין משורר היידיש הגדול אך הלא-מוכר, אברהם סוצקבר, ובין חבורת מעריציו, שוחרי שפת יידיש ותרבותה. הסתייגותו רבת-השנים של סוצקבר מהלשון העברית, דבקותו דווקא בלשון היידיש שאבדה, הן שהיקנו למשורר הזקן את הקסם ואת כוח המשיכה של לבבות מעריצי שירתו הצעירים ממנו בשנים רבות.
קשה לנחש וקשה לדעת האם ניסיון "ההתקבלות המאוחרת" יצלח במקרה של טוביה ריבנר, כמו שצלח במקרה של אבות ישורון. אבל עצם הניסיון הזה, עם טעם לוואי פאתטי ובלעדיו, להשיב "מודחים" אל שולחן אבותיהם, אל שולחן הכבוד של השירה העברית הנוכחית, הוא כשלעצמו שובה לב מרגש ומעורר עניין.
שלישית, הספר מעניין ומאתגר גם בשל צורת הכתיבה של ספר אוטוביוגרפי מיוחד זה. זו אינה כתיבה שיטתית. זו אינה כתיבה ממוסמכת. זו אינה כתיבה לינארית מתוארכת. זו אינה כתיבה הנעה עם חייו של המשורר מלידה עד שיבה וזקנה. לא. ריבנר בחר בצורת כתיבה אחרת: קופצנית, תוזזנית, עם הבזקים-לאחור מרובים. אפשר בהחלט לקרוא לה כתיבה אסוציאטיבית, הקשרית, נובעת מתוך הזיכרון ואל הזיכרון. אבל היא בהחלט גם כתיבה ממושמעת. וההוכחה לכך היא הרגשתו של הקורא, שבתום קריאת הספר הוא חש במפורש שיש איזה הגיון פנימי בפרשת החיים שנגולה לעיניו.
הדברים בכל זאת, למרות הכאוס כביכול, למרות השרירותיות של הזיכרון, ועוד בגילו המופלג של כותבם, מובהרים חיי המחבר. מוארים ומאירים היטב את שירתו. נותנים טעם ואולי גם צידוק, ואפילו תקווה שבדיעבד, לחייו הארוכים שאולי כבר ניצבים על סף סיומם.
חניכות שנקטעה
טוביה ריבנר נולד למשפחה יהודית סלובקית בשנת 1924. הוא גדל בתוך יהדות סלובקיה הפתוחה ואולי גם המתבוללת, שהייתה קשורה בטבורה לתרבות הגרמנית. אותה תרבות שהופצה על-ידי שרידי קיסרותו של הקיר"ה באימפריה האוסטרו-הונגרית. חלקים אחרים של יהדות סלובקיה גדלו בתוך חיקה של התרבות הסלאבית דווקא.
עם זיקה רצינית אל תרבותה של צ'כיה השכנה, מעצמה תרבותית בפני עצמה. כך, למשל, מספר טוביה ריבנר על דמות מופלאה שהשפיעה עליו בנעוריו. הלא הוא אריה-ליאופולד פרידמן-להולה, מי שלימים היה בין מייסדי הקולנוע הישראלי. האיש, שהיה מבורך בכישרונות במידה יוצאת דופן: הוא היה במאי ומחזאי, תסריטאי ומתרגם, משורר וסופר, ואפילו צייר ומנגן במנדולינה - היה מבוגר בכמה שנים מריבנר. הוא הבחין בנטיותיו האמנותיות, ויעץ לו "להכשיר עצמו כצלם-קולנוע, ובפראג קיים בית ספר מצויין. מדוע לא יצא מזה כלום, אינני זוכר."
והנה, מוטיב ה"חונכות האמנותית", שהוא מוטיב חשוב אצל כל יוצר, נקטע אצל ריבנר באכזריות, בשל הכיבוש הנאצי ובריחתו-עלייתו הבהולה לארץ ישראל. הוא לא זכה להשלים את תקופת חניכתו בשנים שהיה חייב לעשות כן. ההיסטוריה היהודית העקובה מדם שלחה ידה הארוכה אל חייו ואל הליכי התבגרותו כאמן. הוא ניצל בשנת 1941, כשעלה כנער, כמוהו כאלפי נערי "עליית הנוער", כאשר הפרידה מהוריו שנותרו מאחור, על הרציף בברטיסלבה, בסלובקיה הפאשיסטית, הייתה פרידה אחרונה.
הוא לא זכה לשוב לראותם. המחזה המוכר הזה, צובט הלב הזה, המכאיב כל כך הזה, חוזר באין ספור סיפורי הניצולים של עליית הנוער: ההורים הנפרדים מבנם בן השש-עשרה או השבע-עשרה, ברציפי תחנות הרכבת, רכבת אחרונה כמובן, בווינה או בברטיסלבה או בפראג. וגם הבנים וגם ההורים - וגם אנחנו, הקוראים שממרחק השנים - כולם יודעים וכולם מבינים בוודאות נוראה: הם לא יזכו להיפגש שוב!
מקטיעת חניכותו האכזרית של ריבנר צמחה לימים ידידותו עם כותבי הגרמנית הבוגרים ממנו כאן בארץ. ורנר קראפט, אריה לודוויג שטראוס, ואפילו
לאה גולדברג. בסיפור חייו יש לא רק "התקבלות מאוחרת", אלא גם "השלמת חניכות" מאוחרת. ריבנר מקדיש קטעים רבים ויפים בספרו, ליחסיו הקרובים עם שלושה אלה, שלושה "חונכים" מאוחרים. גם ורנר קראפט וגם אריה לודוויג שטראוס וגם לאה גולדברג, ופרשיות מחייהם, מוארים מכיוון לא מוכר ולא צפוי, גם הם, ככותבי גרמנית אחרים בארץ, לא הוכרו אף פעם כראויים להתייצב במרכז הבמה הספרותית.
חייו מלאי האבדנים
טוביה ריבנר איבד בשואה את כל משפחתו שנותרה בסלובקיה הכבושה. זהו אבדן ראשון משרשרת אבדנים שהכתה בו וליוותה את כל חייו הבוגרים. גורלם המר של יקיריו חילחל אל שירתו. אבל האיש, שיש בהחלט קווים "איוביים" בחייו, לא נגרר לרגע אל שירת הקינה. אל תינוי כאביו וצרותיו. לא רק שלא נפל אף פעם להוויה המתלוננת שנהוג לכנותה "קינת המהגר", אלא שגם לא נפל לנוסחי קינה אחרים.
שירתו מתייצבת מול האסונות שפקדו אותו, בקור רוח, בריחוק אמנותי מהמם. בניסיון חוזר להפוך את המוות, שנמצא כמעט בכל יצירה משלו, למרכיב אמנותי בסיסי. כך נהג המשורר גם כשנהרגה אשתו הראשונה, עדה, בתאונת דרכים מחרידה, והותירה אותו עם תינוקת קטנה. וכך נהג גם כשאיבד את בנו, מורן, בג'ונגלים של דרום אמריקה.
המוות קיים ונוכח בכל יצירה משלו. לפעמים נוכחותו מלאה ומורגשת, ולפעמים חמקמקה ובלתי מורגשת. אבל תמיד הוא מישיר מבטו השירי אליו. הוא מנסה להפכו, בעל כרחו, ובניגוד לטבע האדם, לחלק ממרכיבי היצירה האמנותית. ואולי בדרך זו של הכתיבה, של הצילום האמנותי, להפכו לאבר חי מהחיים הנמשכים.
אירופאי במזרח התיכון
תמונת העטיפה של הספר "חיים ארוכים קצרים", היא צילום נהדר בשחור-לבן משל ריבנר עצמו. שדרת עצים עירומים וקפואים, טבולים בלובן השלג, ניצבים ליד גדר מתמשכת, באיזו שדרה אירופית, שדרה קיימת אך גם נחלמת. בצילום העטיפה הזה, מטיח ריבנר בקורא, בישירות ובבוטות, ללא השהיות מיותרות, את ה"אירופאיות" שלו. השירה שכתב, לאחר שהחלים מ"הלם ההגירה" שלו, הלם שנמשך כתריסר שנים, שבהן כתב רק בגרמנית! השירה העברית שכתב, צילומי הארץ והקיבוץ שצילם, ממחישים בחוזקה ובעוצמה את ההתבדלות שלו.
הוא מטיח את אמנותו כאומר: אתם, הקוראים שלא הבינו את שירתו, אתם הקוראים שלא עמדתם על חין שירתו ועל מעלותיה; אתם שלא הבנתם את אמנותו הפלסטית, אתם הצופים השקועים עד צוואר בים-תיכוניות מיוזעת וקולנית שלכם, בהכלאה המוזרה של תרבות עברית "אוסטיודנית", מזרח-אירופית, עם ההוויה הפלשתינית; אתם לא תגזלו מהמשורר את הכרת ערך עצמו, את אמונתו במעלתה הגבוהה של שירתו, אתם תוכרחו לבסוף להכיר באמנותו האירופית במיטבה. תרצו, תקראו לה אמנות "מרכז אירופית". תרצו, קראו לה אמנות "גרמנית למהדרין".
ריבנר מתייחס בספרו פעמים אחדות אל עניין ה"שונות" האישית והאמנותית שלו. דווקא כאן, ניתן אולי, בדוחק, להשוות ולמצוא קווי דמיון אחדים בין יצירותיו, לאלה של "מהגרים בעל כורחם" אחרים. כמו אהרון אפלפלד למשל, וכגון דן פגיס למשל, וכגון מנפרד וינקלר למשל, ואחרים. אבל שוב, כמו ביחסו אל חייו מלאי האבדנים, גם כאן אין טיפת שמאלץ מיותרת. אין טיפת רגשנות העוברת על גדותיה. ואין שמץ של "קינתיות". וזה בהחלט מעניין ומאתגר, ומושך את הלב של הקורא.
אמנותו של ריבנר מבליטה מאד את הריחוק מהוויות היומיום. את "אי-הכניעה" ליומיום, את הניסיון ליצור משהו "אובייקטיבי" לגמרי, כביכול. שלא יעלו ממנו ריחות המזרח, ושלא יישמעו ממנו צריחות המואזינים ותיפופי ההורה, ושלא ייראו בו צבעי האבק החמסיניים.
צילום העטיפה של ספרו, הוא גם מעין סמל יפה להתקבלותו הברוכה בקהילת השירה והתרבות הגרמנית. כשם שכאן אינו נקרא ואינו מוכר, ממש כך הוא מוכר ונקרא בגרמניה. דווקא שם הוא זכה - ועודנו זוכה - לכיבודים רבים וחשובים. הוא זוכה בפרסים, הוא נבחר לאקדמיות חשובות, תרגומיו ליצירת עגנון לגרמנית מאד מוערכים ואף נמכרים היטב. שיריו נדפסים בבמות הכי חשובות ויוצאים לאור בהוצאת ספרים מכובדת. הוא קנה לו ידידים ידועים בספרות הגרמנית.
מאלה הוא מרבה לספר בשבחו של המחזאי השוויצרי הידוע פרידריך דירנמט, ועל מסכת הידידות והקירבה שנתפתחה ביניהם. יש, מסתבר, פער גדול בין התקבלותו של ריבנר, כמשורר חשוב ומוכר בלשון הגרמנית - לבין אי-התקבלותו, לפחות עד לאחרונה, כמשורר חשוב ומוכר בשירה העברית החדשה.
חייו בקיבוץ ועבודתו כמורה לספרות
דווקא שני פרקים שלא נכתבו אלה: על חייו במשך כל שנותיו בארץ בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל; ועל עיסוקו רב השנים ומקצועו כמורה לספרות, מותירים בחשכה צדדים נוספים באישיותו של המשורר. יש הרגשה לקורא, שאלה הם שני פרקים שריבנר מעוניין במכוון "לדלג" מעליהם. להתעלם מהם. נכון, הוא מזכיר אותם, חרף בעיות רבות שבהן נתקל, הן בקיבוץ והן בהוראת הספרות, אבל אינו מרחיב בהן כנדרש. ויצר הסקרנות של הקורא העברי לא בא כאן על סיפוקו.
איך התמודד עם חיי השיתוף בקיבוץ הנוקשה של שנות החמישים והשישים? האם היה זה מזלו-לטובה, שקרתה התאונה הנוראה, שאחריה "שוחרר" לכל חייו מ"עול" העבודה הגופנית, ופנה ללימודי הספרות? קודם בבית הספר המקומי במרחביה, ואחרי כן כשכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה?
ריבנר מספר, וזהו פרק ממש מלבב, על עבודתו כרועה צאן בקיבוץ. עיני המשורר החדות שלו, מבט הצלם החריף שלו, עושים נפלאות גם לתיאורי העבודה הקשה בדיר הצאן. היציאה הרומנטית לשדות המרעה, השהייה הממושכת בחברתן של הרחלות, התנהלות העדר, תגובת הרועים ועוד. ושוב עולה, כמאליה, ההשוואה הבלתי-נמנעת, אל סיפוריהם ושיריהם של יוצרים קיבוציים אחרים. ציירים, פסלים, סופרים, הוגי דעות. משום מה התנקזו אנשי רוח רבים אל עדרי הצאן. הכל היה שם ובמרוכז: הרומנטיקה החלוצית על כיבוש הארץ, הכנעת הטבע, זיהוי פרחים ועופות, סדר יום משוגע של "לא יום ולא לילה"; ובעיקר, הייתה אפשרות לנצל את השעות החופשיות ליצירה אמנותית.
משבר העבודה הגופנית, ההסתגלות לעבודה, היוו רק חלק קטן מאותן תריסר שנים של הלם העלייה. שנות "הסתר הפנים" של ריבנר. באותן שנים, של כתיבה אדוקה ודווקאית בלשון הגרמנית, השלים את חניכותו שנקטעה. האם העלה את כל אלה בפני תלמידי הספרות שלו, באוניברסיטת חיפה? האם ניסה ל"אזן" בהוראתו, את היחס אל היוצרים ה"מודחים", יוצאי התרבות הגרמנית? שלא השתלבו בזרם הראשי של שירת היישוב? חבל שהוא לא הרחיב על כך בספר. ומה שעוד חבל, שהוא נתן את פרשת יחסיו עם המשוררת לאה גולדברג רק במשורה. כאילו כפה על עצמו איפוק מכוון. בפרשת יחסיו ההדוקים איתה, יכול היה לא רק להרחיב אלא גם להאיר פינות שלא נחשפו דיין.
ריבנר גם לא הרחיב דיו בספר על מקורותיו העבריים. הוא לא טרח לפזר את ההרגשה המלווה את הקורא, שהעברית במובן ידוע הייתה בשבילו "לשון תותבת", לא טבעית. גם בקיאותו במקורות ישראל בכלל לא מצאה ביטוי הולם לא בספר אבל גם לא בשירתו. אפשר ודווקא דבריו על החוסרים הללו היו מסבירים יותר מאשר שתיקתו בעניין.
כן, יש עוד כמה וכמה דברים, שהקורא רוצה לדעתם בסוף הקריאה בספר המאתגר הזה, "חיים ארוכים קצרים". ולא כל קורא הוא מספיק אמיץ כדי לשאול ישירות את המשורר למה התכוון. אבל אפשר שאותו "חסד" מופלא, חסד "ההתקבלות המאוחרת", הוא שישפיע בעתיד מטובו גם על כתיבת המשך לדברים. ובהם נגיעות בנושאים מוקשים, שלא הספיק לגעת בהם בספר הזה.
מספריו של טוביה ריבנר:
- "אין להשיב", שירים, [ספרית פועלים], תל אביב, 1971.
- "האש באבן", שירים, מרחביה, 1957.
- "ואל מקומו שואף", שירים 1953-1989, תל אביב, 1990.
- "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים", שירים, ציורים יוסל ברגנר,ירושלים 2004.
- "כל עוד", שירים, מרחביה, 1967.
- "עקבות ימים", מבחר שירים, קשב, תל אביב, 2005.
- "פסל ומסיכה", שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982.
- "שירים למצוא עת", שירים, מרחביה, ספרית פועלים, 1961.
- "שירים מאוחרים", שירים, קשב, תל אביב, 1999.
- "שמש חצות", ספריית פועלים, תל אביב, 1977.
