הדרך לאושר עוברת בבריאות טובה, גישה כללית חיובית ופעילות, וכבר שנים רבות שהולכים ומתרבים המחקרים שמצביעים על הקשר ההדוק בין שלושת הגורמים הללו. אפשר להיכנס לכל מיני הגדרות מסובכות של המילה "אושר" - רבים חושבים שאושר הוא מושג גדול וקשה להבנה, אבל אם תשאלו אנשים שהבינו את האושר שלהם, הם יגידו לכן שאלו הדברים הקטנים שגורמים לשמחה, וכשעושים אותם מרגישים כיף שקשה לתאר במילים.
לפעמים יש ציפייה שדבר אחד מסוים יהיה מקור כל האושר כולו, אבל הפשטות שבעניין היא שזה רצף של רגעים שמחים, שבהם אנחנו מבלים במחיצת ידידים טובים, בני משפחה אהובים ועוסקים בפעילויות מהנות ומספקות. אז ככל שימינו מלאים יותר בחוויות מסוג כזה, כך אנו מאושרים יותר. זה באמת לא מסובך.
אחרי גיל פרישה כשפתאום מתפנה הרבה זמן, רמת הפעילות יורדת, אבל עם גישה חיובית אפשר, כמו שאומרים, "להפוך את הלימון ללימונדה".
למה הכוונה?
אפשר לראות בתקופה זו של החיים הזדמנות חדשה להגשים חלומות ישנים!
אז אם תמיד רצית ללמוד ולא יכולת להתפנות לזה - זה הזמן. או אם כל השנים חשבת - "אם רק היה לי זמן לספורט", אבל עם כל הריצות בין עבודה למשפחה לבין עוד כל כך הרבה משימות, זה פשוט לא יצא - זו ההזדמנות להיכנס לפעילות. ואם פעם, לפני הרבה שנים רצית לעסוק בפעילות יצירתית אבל לא מימשת את זה מכל מיני סיבות - עכשיו כבר אפשר כי זה הזמן שלך.
תקופה חדשה מביאה איתה אפשרויות חדשות - כבר לא צריך להתחשב כל כך, לא צריך לשאול ולהתייעץ עם אף אחד, הכל פתוח ומגוון האפשרויות הוא כמעט אינסופי. זה הגיל לתת לכישרונות חבויים לפרוץ. יש נשים שבמהלך חייהן עשו בחירות מקצועיות מכל מיני סיבות - נורמות של תקופה, החלטות שנעשו בגיל מאוד צעיר שאחר כך המשיכו איתן מכוח האנרציה, או מסיבות כלכליות ומחויבות למשפחה. כך שגם אם הייתה נטייה לאומנויות, ואפילו אם היה כשרון מוכח, זה נזנח.
נשים רבות בוחרות בתכשיטנות כאפיק לביטוי היצירתיות שלהן. כך לדוגמה, אילנה צברי, בת 68, עבדה שנים רבות כאחות, ולמרות שהיא בוגרת בית ספר גבוה לאומנויות, היצירה הייתה בגדר תחביב לשעות הפנאי בלבד. כיום היא עוסקת בהדרכת ילדים, בפנימיית יום בפתח תקוה ועוסקת במלוא הרצינות בחריזה. אילנה היא בוגרת המסלול המקצועי בחרוז כזה, בו למדה טכניקות מתקדמות, מהן היא יוצרת תכשיטים מקוריים. אילנה מספרת: "בגילנו פה ושם אנחנו מרגישות לא טוב, ואצלי הידיים לפעמים נרדמות - מעניין שכשאני חורזת לא כואב לי כלום, ופתאום אין שום בעיה. הכל בסדר!". אילנה לא תוותר על חריזה בגלל שמעל הכל זה מקור לסיפוק והנאה, וזה הכי חשוב. נראה שהיא גילתה, בדרכה, את המתכון לאושר.
אומנויות ויצירה הם תחומים נגישים ופתוחים לכולן. כל אחת יכולה להתחבר לזה לפי יכולתה האישית ולפי הבנתה, וכל תוצאה יכולה להיות מקובלת ומוצלחת. כיום יש פתיחות רבה וכמעט כל סגנון וכל סוג של אסתטיקה הולך. יש יותר לגיטימציה לביטוי אישי ופחות מחויבות ליישר קו עם סגנון מסוים. כפי שמספרת גליה דניאל, פנסיונרית, שגם היא מכורה ליצירה: "היופי הוא שכל אחת יכולה. גם אם אין יכולת טכנית מיוחדת - ואפילו מה שנקרא 'ידיים שמאליות', אפשר לעשות פעולות פשוטות כמו שזירה. בתחום הזה יש מקום לכל אחת ולכולן - אל תוותרו על ההנאה!"
עבור נשים שתמיד רצו ליצור אבל במשך שנים רבות לא העזו בגלל כל מיני ספקות וביקורת עצמית - האם אני מספיק טובה? האם התכשיטים שלי באמת איכותיים? - כעת אפשר לזנוח את כל ההיסוסים ולשים בראש סדר העדיפויות את הכיף לשמו. הקריטריון היחיד שצריך להיות לך הוא: האם אני מרוצה? האם אני נהנית? אם כן, מה טוב!
אסנת פלאוט, מנכ"לית "חרוז כזה": "אנחנו מקיימים סדנאות תכשיטנות וחריזה לכל הגילאים, וממש מקדשים את הערך של מה שאני מכנה 'סובלנות עצמית'. לתלמידות שלנו אני תמיד מזכירה שכל דבר דורש למידה. בכל תחום יש הרי תהליך של התפתחות, וגם אם לא הולך בצעדים הראשונים, תמיד ניתן לקבל הדרכה. זה נותן המון תמיכה וביטחון, וכך כל אחת מתקדמת בקצב שלה. אצלנו, ביקורת עצמית היא - OUT וסובלנות היא - IN".
