פרשת גלנט והכשלים במינוי הרמטכ"ל הציתה שוב את הדיון המסוכן כנגד מערכת המשפט בישראל, כאשר עולה האשמה שאליטה משפטית שולטת בתהליך קבלת ההחלטות. הטיעון הזה הוא טיעון קונספירטיבי, שאינו לוקח בחשבון את המקור האמיתי לחולשת המנהיגות בישראל, שנובע יותר מהתנהלות המנהיגות הפוליטית, מאשר מהתנהלות של העומדים בראש מערכת המשפט.
הבעיה היא לא שמערכת המשפט לוקחת לעצמה סמכויות, אלא שהמנהיגים בישראל מתחמקים בעקביות מקבלת החלטות, ולכן גורמים משפטיים ומקצועיים מתבקשים להכריע בנושאים פוליטיים שלא בסמכותם. חברי הממשלה וחברי הכנסת נמנעים מקבלת החלטות ולעיתים אפילו מהבעת דעה בנושאים פוליטיים מהותיים, ולכן אנו רואים כיום שהמדינה מנוהלת על-ידי וועדות ובתי משפט, במקום על-ידי מערכת שלטונית מסודרת, עם חזון ברור.
הגורם האמיתי לבעיה הזאת הוא שאנשי ציבור היום הפכו ממנהיגי ציבור למונהגים על-ידי הציבור. המעמד והתפקיד של נבחרי הציבור תלוי היום יותר מתמיד בפופולריות שלהם, ופחות בהישגים האובייקטיביים שלהם, ולכן הם מונעים יותר מההשלכות התקשורתיות שיש למעשיהם, ופחות מההשלכות האמיתיות שיש לפעולות שלהם. התוצאה של עליונות השיקול התקשורתי ציבורי על פני השיקולים הענייניים היא הרסנית, כי היא גורמת למנהיגים לנהור אחרי הלכי רוח, ואחרי אמצעים שיחזקו את התמיכה הציבורית שלהם, במקום לייצר מדיניות.
הקרבות הפוליטיים הגדולים ביותר בישראל, מתנהלים היום בתקשורת, כשהמנהיגים מתעסקים יותר באופן שבו הם נתפשים בציבור, מאשר בדיון המהותי. המערכת המשפטית נגררת למלחמה הזאת גם היא על-ידי המערכת הפוליטית, כאשר בכל סוגיה שבה ההנהגה חוששת מהבעת עמדה ברורה היא מגלגלת את ההחלטות למערכת המשפט, או לוועדות משפטיות/מקצועיות כאלו או אחרות, כשהמטרה היא לא להחליט, ולחפות על כישלונות.
התופעה הזאת מתרחבת בשנים האחרונות, כאשר ניתן לראות שהמנהיגים מסרבים לקבל החלטות, ומתחמקים בעקביות מאחריות על מעשיהם, כשהם מעבירים את האחריות לגורמים משפטיים ומקצועיים. לדוגמה בעקבות הכישלון המבצעי בעצירת המשט הטורקי, הממשלה שניסתה להתחמק מאחריות על פעולה מבצעית לקויה, הקימה את וועדת טירקל, ולא באמת התמודדה עם הכשלים שכמעט גרמו למותם המיותר של טובי חיילי צה"ל. מינוי הוועדה נתן לגיטימציה משפטית למבצע, ולכן אף אחד בממשלה או בצבא לא נאלץ לקבל על עצמו את האחריות לפעולה שהייתה מוצדקת במהותה, אבל נעשתה ברשלנות מבצעית.
וועדת שישינסקי שמונתה כדי לקבל החלטה בנושא העלאת תמלוגי הגז היא דוגמה נוספת לאופן שבו מקבלי ההחלטות מעדיפים לגלגל אחריות לגורמים אחרים, במקום לקבל החלטות שעלולות לפגוע בפופולריות שלהם. החלטה ברורה לכאן או לכאן בנושא התמלוגים, הייתה גוררת ביקורת ציבורית, ולכן מקבלי ההחלטות העדיפו לא לקבל החלטה ולגלגל את ההחלטה לפתחה של וועדה חיצונית.
זאת הסיבה שראש הממשלה, שר הביטחון ואפילו יושבת-ראש האופוזיציה, לא התבטאו בנושא, עד לרגע שבו וועדת ששינסקי פרסמה את המסקנות שלה. לא חסרים דוגמאות נוספות לפופוליזם שהשתלט על ההנהגה, כאשר ניתן לראות שהמנהיגות מוותרת בעצמה על הכוח להנהיג בגלל שיקולים אלקטוראליים, ולא בגלל שמישהו מנסה לקחת מהם את הגה השלטון.
הפופוליזם הפוליטי הזה החשיל גם את תהליך מינוי הרמטכ"ל, ואסור להאשים את מערכת המשפט שהפכה "לשק האגרוף" של המנהיגות, בכישלון הזה. חוסר הנכונות לקבל החלטות בגלל שיקולים פופוליסטיים בלט בתהליך כולו של מינוי הרמטכ"ל, החל מהמינוי שהיה נמהר, ועד לביטול המינוי שנעשה גם הוא ללא מחשבה מספקת.
המינוי התחיל בצורה כושלת, כאשר הממשלה שתפקידה היא לבחור ולאשר את המועמד הראוי לתפקיד הרמטכ"ל, העבירה את הסמכות לוועדת טירקל למינויים, והתחמקה מהאחריות לבדוק התאמת המועמד בעצמה. חוץ מהשר
מיכאל איתן שהתנגד מהתחלה למינוי, שרי הממשלה לא מילאו את חובתם ולא בדקו בעצמם את הטענות כנגד גלנט, שהיו צריכים להציב תמרור אזהרה לפני המינוי.
אם לא די בכך המערכת הפוליטית המשיכה להתחמק מאחריותה גם בהמשך בפרשה, כאשר המנהיגים הטילו את האחריות על טירקל והפקירו את גלנט, כשהפרשה נחשפה והמינוי הפך ללא פופולרי בציבור.
מבקר המדינה, והיועץ המשפטי לא מוסמכים למנות או לפטר רמטכ"ל, ומינוי גלנט בוטל על-ידי הממשלה בגלל שיקולים אלקטוראליים, ולא בגלל החלטה כזאת או אחרת של מערכת המשפט.
תהליך המינוי של גלנט לכן מהתחלה ועד סופו סבל מכשלים מנהיגותיים חמורים, כאשר גם המינוי של גלנט ולבסוף גם ביטול המינוי הם תוצר של התחמקות עקבית של הממשלה מקבלת החלטות ואחריות ציבורית, ולכן ראוי יותר לומר שמדובר בפופוליטיזציה ולא במשפטיזציה של ההנהגה בישראל, ואין להאשים אף אחד חוץ מהממשלה בכישלון.
