הן לא מותירות פתח לסירוב. רגע לפני השורה התחתונה שהקופה הרושמת פולטת, או, אולי, רגע אחריה הקופאית שואלת אם אנחנו מוכנים לתרום. לתרום? איך אפשר לסרב? למי, אם מותר לשאול, אני שואל. היא אומרת "לאימהות במצוקה". אמרתי לה לעגל ל-700. התנצלתי שהתרומה כה זעומה.
חיש קל מצאתי עצמי מסביר לה שבבית ממתינות לנו מעטפות של ארגונים שונים, הממתינים לתרומתנו. ואנחנו, ממתינים לקבלת הכסף שיאפשר לנו את התרומה.
בדרך הביתה חשבתי, כי "אימהות במצוקה" זו הגדרה מכלילה, אבל מאות אלפי נשים - חלקן הלא מבוטל, על-פי הסטטיסטיקה, הן נפגעות אלימות לסוגיה, כלולות בה. איזו מצוקה? כלכלית? אם כך, מדוע אפוא לא התבקשתי גם לתרום ל"אבות במצוקה"? על-פי רוב, קופאיות שואלות אם אנחנו מוכנים לתרום לקבוצות סיכון מסוימות או למי שלוקים במחלות או בשכלם. אנחנו לא יכולים לסרב. אנחנו לא יודעים לסרב. וטוב שכך. מבורכת אי-הידיעה הזו, המאפשרת לנו להוסיף ולתרום לנזקקים.
ערכתי את הקנייה הזו ימי אחדים. עד היום מהדהדת באוזני שאלתה של הקופאית, האם אני מוכן לתרום לאימהות במצוקה. היום, במחשבה שנייה, לאחר תרומתי הצנועה, הזעומה, למי שהקופאית הגדירה אותן כאימהות במצוקה, אני משיב לא רק לה אלא גם לעצמי: אני מוכן לתרום. ודאי. השאלה היא האם המדינה מוכנה לתרום להן. האם היא מבינה שחובתה לתרום. שאסור לה לא לתרום להן ובכך לנסות לסייע להן להיחלץ ממצוקתן. מעניין מה תשיב הממשלה לשאלתה של הקופאית.
בשולי הדברים - או שמא במרכזם: באמצעי התקשורת מתרבים בימים האחרונים דיווחים על קריסתו של המעמד הבינוני. משפחות, שבהן שני בני הזוג עובדים ומפרנסים, לא גומרות את החודש. החודש גומר אותן. רבות מהן מצטמצמות, מהדקות חגורות, מונעות גם מהילדים דברים שהורגלו ליהנות מהם. חוסכות מפיהם.
ההאשמות על מחוללת הקריסה, הממשלה בכלל והעומד בראשה בפרט, נתפשות לא רק כסכנה קיומית אלא גם - ובעיני "מרכז הליכוד" בעיקר - כאיום פוליטי על המשך שלטון הליכוד.
