לפי הפרסומים, שופט בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים,
מוריס בן-עטר, התאבד בתלייה, משום שלא הצליח לעמוד בעומס העבודה בו היה שרוי. שופטי ישראל טובעים במספר התיקים בהם הם נאלצים לטפל. האשם בעומס הנוראי הזה הוא
אהרן ברק. מי שהכריז כי "הכל שפיט", גרם לכך שכל סוגייה ציבורית נידונה בבית המשפט.
אם בעבר היו לישראל שלוש רשויות - מחוקקת, מבצעת ושופטת; הרי שהיום יש רק רשות אחת שמוסמכת לקבל החלטות - בית המשפט העליון. בית המשפט מדיח וממנה רמטכ"לים, מחליט עבור צה"ל היכן יתקוף, וקובע לכנסת ולממשלה אלו חוקים הן יכולות לחוקק.
ומעבר לכך, התנהלותו של ברק והשלטת האג'נדה האקטיביסטית שלו, גרמו לכך ששופטים זוטרים פחדו לקחת אחריות ולפסוק בצורה חותכת. שופטים רבים נאלצו או רצו לכתוב פסקים שמשתמעים לשתי פנים, כך ששני הצדדים יוכלו לערער לערכאה גבוהה יותר, כדי ששם ידונו "אלו שמבינים באמת" ויכריעו בסוגייה. אלא שבית המשפט העליון, שמקבל את הערעורים, עסוק בלנהל את ענייני המדינה, באמצעות בג"צים שמגישים כל מיני ח"כים וארגונים, בעיקר מן השמאל. כאשר בית המשפט העליון מהווה צוואר בקבוק, כל המערכת השיפוטית הכפופה לו, תקועה אף היא. משפטים רבים נמשכים שנים על גבי שנים, עד שאנשים מתחילים לחשוב פעמיים אם בכלל כדאי לגשת לבית המשפט ולתבוע את המגיע להם.
הפתרון האולטימטיבי לבית המשפט, הוא בתי הדין הרבניים, בעיקר בתי הדין לענייני ממונות, המיישבים סכסוכים בצורה מהירה ויעילה. אלא שלבית המשפט העליון היה חשוב לרוקן את סמכותם של בתי הדין הרבניים מכל תוכן, ואפילו אסר עליהם לעסוק בבוררות. כל זאת כדי שהשולט היחיד במערכת המשפט יהיה המערכת המשפטית בדמותו ובצלמו של אהרן ברק.
