שוב פעם ראש ה
ממשלה ממצמץ ראשון: הבהלה אחזה בו לאחר שהציבור הישראלי הביע אי-אמון מוחלט בצעדים הכלכליים מבית היוצר של ממשלתו. ללא ניד עפעף, ראש הממשלה החליט לזמן את ראשי "המורדים" המאיימים לשתק את המשק כדי למנוע את הטלת הגזירות החצופות של האוצר.
לא ההתחשבות חלילה בציבור היא שהביאה את ראש הממשלה לנקוט בצעד הזה אלא החשש שמא ממשלתו בסכנה. היטיב לבטא זאת שר התחבורה, ישראל כץ שחתם על עליית המחירים בתחבורה הציבורית, עת שהוא הזהיר את ראש הממשלה שמא הצעדים הכלכליים האחרונים יפילו את הממשלה, והוא, שר התחבורה, לא ייבחר. זה מה שמעניין אותו ולא מצבו הכלכלי של הציבור. זה מה שמעניין את ראש הממשלה גם.
חודש וחצי בלבד לאחר אישור התקציב שכה התפארו בו ראש הממשלה ושר האוצר, מתברר שהוא איננו עוזר, בלשון המעטה, להיבחרותו מחדש של ראש הממשלה. אם לא די בכל ההתבזות הזו, הרי שהמהלך הבא של ראש הממשלה גובל בזילות העם: ראש הממשלה מכנס את פורום כדי לדון בשינוי הגזירות הכלכליות. ערב לפני, שר האוצר הובהל לבית החולים והרופאים מודיעים בבוקרו של יום המחרת שהשר יישאר יום נוסף להשגחה.
באותו הזמן, ראש הממשלה ממשיך בדיונים ללא שר האוצר, מהלך שהוא כשלעצמו תמוה ביותר. ראש הממשלה מודיע על מסיבת עיתונאים בערב כדי להסביר לעם את מדיניותו החדשה. בצהריים יוצאת הודעה ממשרד ראש הממשלה על ביטול מסיבת העיתונאים. הסיבה ממש מגוחכת: הישארותו של שר האוצר בבית החולים. אז אם ההתחשבות בשר האוצר כה גדולה, מדוע היה צורך לכנס את הפורום ללא שר האוצר כשראש הממשלה יודע היטב שהוא יישאר מאושפז?. מה הייתה הסיבה שגם ללא שר האוצר, הודיע ראש הממשלה על מסיבת עיתונאים?, לפתע נזכר ראש הממשלה ששר האוצר שלו לא יוכל ליטול חלק במסיבת העיתונאים?.
לכל השאלות הללו יש תשובה אחת: אובדן הצפון, שליפות בלתי ראויות וחוסר עקביות. למען האמת, אין זו הפעם הראשונה אצל מר נתניהו אלא זהו דפוס העבודה שלו. המהלך הנוכחי של ראש הממשלה מצביע על קריסת המערכת השלטונית. המשילות, המילה הכה אהובה על ראש הממשלה וחבר מרעיו המתבטאים בתקשורת ללא כל ידיעה ממשית על מה הם מדברים, עומדת על כרעי תרנגולת. היום מחליטים כך, מחר משנים, מחרתיים משנים שוב. ראש הממשלה ושריו מוציאים אצבע מחוץ לחלון כדי לבדוק לאן הרוח נושבת, וזהו המצפן היחידי להחלטותיהם המטופשות. לא בכדי הזהיר נגיד בנק ישראל מפני התנהלות כלכלית קלוקלת.
כל מי שנחשף לתהליך מינויו של הרמטכ"ל אינו יכול שלא לתהות האם למנהיגים מסוג זה פיללנו. ראש הממשלה, שר הביטחון וכל אלה שסביבם התגלו במלוא קלונם. כל השרים האחרים היו מחוץ לתמונה. בוקה ומבולקה אחזו בקברניטי המדינה, ולא רק בהם.
בפרשת הרמטכ"ל נחצו קווים אדומים עבים מאוד. היועץ המשפטי לממשלה נמנע מלהחליט ומסרב לייצג את המדינה בבג"צ; נושאים הקשורים למוסר הופכים פתאום לנושאים משפטיים מובהקים; השופט טירקל טוען שוועדתו עבדה כראוי ומי שאשם זו התקשורת וגם בית המשפט המנסה להיכנס אל תוך הוואקום שנוצר כתוצאה מאי - משילות מוסדות השלטון.
זכות החפות איננה תקפה עוד במחוזותינו כי את המשפט חורצים ברחוב. האם זו לא אנרכיה? האם יתכן שבמדינה מתוקנת אדם לא יוכל להוכיח את חפותו בבית המשפט? התשובה היא כן. ראו לדוגמה את המקרה המצער של השופט מוריס בן - עטר ששם קץ לחייו.
אין מעניינה של כתבה זו לעסוק בכבוד השופט ז"ל אלא במה שטענו כל המרואיינים בכלי התקשורת ביחס לבתי המשפט. המשותף לכל המומחים היא קביעתם שהשופטים עובדים בעומס בלתי אפשרי תוך שהם נמצאים תחת לחץ בלתי פוסק של הנהלת בתי המשפט להספיק כמה שיותר.
גם אם יתראיינו כל המומחים הגדולים ביותר, כולל שופטים בדימוס נשואי פנים, ויטענו שניתן לעשות משפט צדק בבתי המשפט כפי שהם מתנהלים כיום, שום אמירה שלהם לא תוכל להכחיש את המציאות העגומה. במצב של עומס מן הסוג שתיארו שופטים בדימוס, אין שום יכולת לעשות משפט צדק. זו מציאות נוראה בהתחשב ששופטי ישראל דנים בדיני נפשות ומכריעים גורלות לזכות או לחסד.
כנסת ישראל נמצאת במשבר מתמשך. אומרים זאת מומחים, ח"כים לשעבר ובהווה, ואומר זאת, בגילוי לב ראוי להערכה, יו"ר הכנסת,
ראובן ריבלין. מי שעוקב אחר עבודת הכנסת וועדותיה מתפלץ. רוב הח"כים עושים לביתם ולמענם ולא למען הציבור. ראוי שלנושא זה יוקדש מאמר מעמיק.
המסקנה: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת נמצאות באחת השעות הקשות ביותר שלהן. אם לא נתעורר מהר ונתגייס כולנו למאמץ לשנות את המצב מן היסוד, קיים חשש ממשי לקריסה טוטאלית של המערכות השלטוניות החשובות ביותר במדינה.