הספר על המדף קרץ לי, "סזאר בירוטו" מאת אונורה דה בלזק האהוב. פתחתי בעמוד הראשון, והפתיחה החזקה שאבה אותי במנהרת זמן:
- "בלילות החורף אין הרעש ברחוב סנט אונורֶה נפסק אלא לרגע קט, ואחריו ממשיכים הירקנים, העושים את דרכם אל השוק הסיטוני, את המולת המרכבות שחזרו מן התיאטרון או מן הנשף. ברגע זה של דממה, הקוטעת באחת אחר חצות את סימפוניית הרעש הגדול של פריס, התעוררה משנתה בבהלה אשתו של מר סֶזאר בירוטו, בעל חנות תמרוקים ליד כיכר וַנדוֹם, מחלום בלהות שחלמה".
הרומן מספר על סוחר תמרוקים ישר עד כדי תמימות הרואית, שעלה למעמד גבוה לאחר שהתעשר ממסחרו. או אז מתחילות הצרות לתקוף אותו, נוכלים מבקשים להפילו בפח, והוא מסתבך בעסקות נדל"ן מפוקפקות. על הדרך נגלית פריז של שנות ה-30 של המאה ה-19, על רחובותיה וסמטאותיה, דמויותיה הססגנוניות, וגם על-רקע ההיסטוריה התוססת של צרפת אחרי המהפכה ותקופת הרסטורציה.
למרות שנכתב לפני יותר מ-173 שנים, בעברית הוא חדש, בתרגומו של אחד הסופרים החשובים אצלנו כיום, יהושע קנז. סופר מתרגם סופר, על-פי רוב זו סיבה למסיבה. התרגום של קנז זורם וידעני וגם הערות השוליים שלו מספקות רקע היסטורי וספרותי מצוין להבנת העלילה.
העברית בת ימינו מתארת עולם ישן שאיננו. פריז המתוארת שם נהרסה ונבנתה מחדש עשרים שנה מאוחר יותר על-ידי נפוליאון השלישי והברון אוסמן. ולא רק העולם ההוא אינו קיים עוד; גם הסגנון הריאליסטי המצוין של בלזק, שלא ממש מתאים לתקופתנו התזזיתית שבה ההתעמלות האינטלקטואלית העיקרית היא שלטוט (="זיפזופ").
בתקופה שבה התקשורת היחידה הייתה המילה הכתובה, הספרות תיארה הכל: לבוש, מראה, אופי, תכונות, מחשבות, חדרי הבית, רחובות, בניינים ומה לא. הפרויקט הספרותי הגדול של בלזק כונה "הקומדיה האנושית" על משקל "הקומדיה האלוהית" של דנטה. בלזק ביקש להקיף את המרחב האנושי של פריז בתקופתו באמצעות טיפוסים מייצגים. הצלחתו המטאורית נבעה בדיוק מהסיבה הזאת: לאחר ספרות עמוסת נסיכים ומלכים, שמחו הבריות לקרוא על אנשים בשר ודם, הדומים להם במעמדם ובחלומותיהם. כדאי לקרוא, ובסבלנות. היא תשתלם.
