ריכוזיות - במקרו ובמיקרו במדיה

כאשר אנו עוסקים ב"ריכוזיות", זאת מזוהה בדרך כלל עם המשק וההון. אבל היא קיימת אצלנו בתחומים רבים, לרבות המדיה - תמסורת המונים. כמו ריכוזיות במשק, היא צירוף של חולשת הממסד ועוצמת אילי ההון, ככה גם בתחומים אחרים, לרבות התקשורת. זאת תוצאה של משטר רופף וחסר מצפֵן, כאשר התקשורת פורצת לחלל. המדיה, בכל מקרה חייבת למלא את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה ותקינות השלטון. אך עם זאת, כאשר פרשנים ופובליציסטים שיש להם השפעה על האווירה הציבורית לא רק מדווחים ומפרשים, אלא נכנסים לזירה הפוליטית, זאת פגיעה במערכת הנורמות של חברה דמוקרטית. זה קיים גם בעיתונות הכתובה וגם במדיה האלקטרונית, לרבות הערוץ הציבורי - ערוץ 1, שבשידורי האקטואליה שלו אני צופה ואחריהם אני עוקב. מעקב חלקי אחר הפרסומים ב"עין השביעית" יגלה לנו כי בתקשורת המונים בכלל, ובעיתונות הכתובה בפרט, ישנם כתבים ופרשנים שבעצם אימצו פוליטיקאים וגנרלים, גם אם למערכות העיתונים אין דימוי חד-משמעי לגבי עמדה פוליטית, למעט החינמון "ישראל היום", שמתייצב כמעט דרך קבע מאחורי ראש הממשלה ומדיניותו. ככה כותב בין היתר עורך "העין השביעית", עוזי בנזימן, בטור השבועי שלו ביום א' האחרון, בהתייחסו לקשר שבין הממסד לבין התקשורת:

• "ייתכן שהמקרה הישראלי הוא דוגמה חולפת בלבד לכוחה המתעצם, הבלתי סביר, המוטרף ממש, של התקשורת: איתרע מזלה של המדינה, והנהגתה בתקופה קריטית זו דומה לעלה הנידף מפני כל נשיפה עיתונאית. אם זה המצב, אפשר להתנחם בארעיותו ולצפות לימים טובים יותר. אבל ייתכן שאנחנו חווים שינוי מהפכני, קבוע, ביחסי הכוחות בין רשויות השלטון לרשות המדווחת - שינוי המחייב המשגה חדשה של כללי המשחק בין התקשורת למושאי סיקורה..."

ובהמשך:

• "באופן אירוני, ואולי בלתי נמנע, העוצמה החדשה מורעפת על התקשורת בתקופה שבה איכויותיה המקצועיות והתנהלותה האתית נמצאות בירידה. החידושים הטכנולוגיים בעולם התקשורת וההתפתחויות החברתיות והתרבותיות שהם מחוללים מובילים לא רק למהפכות במדינות אוטוקרטיות ולקשב מוגבר של השלטון לרחשי לב הציבור במדינות חופשיות - אלא גם לתחרות פרועה בין כלי התקשורת ובתוכם, ולאובדן רסן במרדף עיתונאים אחר הצלחות אישיות או במאמציהם להשיג יעדים אידיאולוגיים.
  כך, במצב שבו התקשורת הופכת לרשות רבת עוצמה, המחייב אותה לכאורה לאחריות-יתר, היא מועדת, למעשה, לשרך את דרכיה. היא חשופה יותר מאי-פעם בעבר ללקות ביהירות, שרירותיות ותוקפנות. סימנים לכך כבר ניכרו השבוע".

לדעתי, הבעיה היא לא רק ב"תחרות הפרועה" בין שוקי התקשורת, אלא היא גם פנים-מערכתית. כלומר, כפי שאני חוזר ומדגיש בפוסטים שנוגעים למדיה, שאין חיה כזאת כמו "עיתונאי אובייקטיבי". אבל ישנה מערכת והיא חייבת לדאוג שהשקפות ודעות שונות ימצאו ביטוי בפרסום העיתונאי, בין אם הוא משתקף בכתבות או בפובליציסטיקה, למעט מאמרי המערכת. שכן, אחרת אין בינה לבין העיתונות המפלגתית של פעם ולא כלום למעט פרט אחד חשוב, והוא אידיאה. התקשורת כיום חפה מאידיאות לחלוטין, גם בכל הנוגע לה עצמה ולכללי אתיקה. האפקט הוא אפקט מצטבר ובתור שכזה יש לו השפעה על דעת הקהל, ולו רגעית, או השפעה עמוקה יותר אם המדיניות של הממסד היא כושלת לאורך כל הזירה. אבל קשה להצביע על עיתונאי בודד ויהיה מפורסם ככל שיהיה, שיש לו השפעה ממשית על פעילות הממסד. יתר על כן, אני לא חושב שפרשת גלנט, כפי שהסתיימה, היא יציר כפיה של התקשורת, גם אם זאת יצאה מגדרה. אילו גלנט נקי מכל רבב, התקשורת הייתה מתבזה, בעיני רוב הלקוחות שלה - הקוראים, המאזינים והצופים. במקרה זה, כמו בהרבה מקרים של עיתונות חוקרת, היא קיבלה תימוכין מעשיים ממערכת אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות והערכאות המשפטיות. היא מילאה את התפקיד שלה, אף שבצורה קצת פרועה, הייתי אומר. התקשורת, בדרך-כלל, אף שיש בה פגמים רבים, היא בסופו של דבר שליח, ואצלנו אוהבים "להרוג את השליח". גם במשטרים תקינים יותר משלנו, באירופה ובאמריקה, הממסד אינו מאוהב בתקשורת. אבל יש לו חוט-שדרה ויש לו מדיניות. ובמקרה זה, ההשפעה של עיתונאים בולטים היא בערבון מוגבל. נביא לדוגמה את ארה"ב, שבה התקשורת היא חופשית ואין עליה צנזורה ביטחונית. אחד הפרשנים והפובליציסטים הבולטים באמריקה הוא תום פרידמן מ"הניו-יורק טיימס", שמיוחסת לו השפעה על הממשל. פרידמן היה פעם כתב העיתון בישראל, יהודי מודע ואוהב את מדינת ישראל. פרידמן הוא לא רק פרשן, הוא גם בגדר יועץ. מה טוב ומה רע לאמריקה או לישראל. והוא כעוס מאוד אם דעותיו לא מתקבלות. אגב, יש כאלה גם בארץ. עם זאת לא, ראינו בינתיים כי הממשל האמריקני, אף שייתכן מאוד שדעתו של פרידמן מקובלת עליו, יאמץ את ה"המלצות" שלו להעניש את ישראל או לתת לה כתף קרה. זאת בשל התנהגותה של ממשלת נתניהו. אני מבין את פרידמן, ואני גם מסכים איתו, אבל לממשל יש שיקולים משלו. אך כאן מדובר בפובליציסט ובפרשן שכל מה שהוא יכתוב, העיתון החשוב שלו יפרסם. הוא אינו משרת שום גורם חיצוני מלבד דעותיו. שונה הדבר בכל הנוגע לריכוזיות במדיה אצלנו.