לקראת יום האישה הבינלאומי המתקרב, אני מבקש להגיש שי לאתי, חברתי לחיים, שיחד בנינו משפחה, גידלנו ילדים ונכדים ואנחנו חיים תחת קורת גג אחת כבר חמישים ושבע שנים.
אנסה להכניס בשי האישי פרקי מסע בארון הספרים היהודי של בית ישראל סבא מתוך מטרה להיפגש עם נשים. חלקן גיבורות מרכזיות בסיפור המקראי ובמדרש. אתמקד במיוחד בגיבורות זניחות ושוליות. אעלה על המקלדת פגישות עם גבירות לצד שפחות, פגישות עם הקולות וגם עם השתיקות, שהן בוודאי עשויות לעתים לספר ולהרעיד יותר ממה שמושמע בקול רם וזועק.
אתחיל את מסעי במפגש עם זלפה ובלהה, המוצגות במקרא כמי שיועדו לחיי אישות עם האדון, וכשנחוץ, גם ללדת במקום הגבירה. זלפה הייתה שפחת לבן הארמי. האב מעביר אותה לאחריות בתו לאה. התפקידים המרכזים המוטלים עליה - לסייע לבתו בעבודות משק הבית, לחיות חיי אישות עם בעלה של הבת ואף ללדת ילדים כאשר עמדה לאה מלדת. אותו הדין הוא מנת חלקה של בלהה, מי שהייתה שפחת רחל. גם היא נדרשת לחיות חיי אישות עם הבעל ולהביא ילדים לאוויר העולם. כך נוצרה יחידה משפחתית המורכבת מילדי שתי הנשים, לאה ורחל, ומילדי שתי השפחות, זלפה ובלהה.
מתוך הסיפור, בו השפחות מוצגות כסטטיסטיות נעדרות נשמה ורוח, הצליחה פרופ' אליס שלווי לפרוס בפנינו את עולמן הפנימי העשיר של השפחות, עולם סוער, רווי מאווים, כמיהות ותשוקות בצד עלבונות וכעסים. פרופסור אליס שלווי הייתה מרצה באוניברסיטת ירושלים, ניהלה שנים רבות את בית הספר פלך בירושלים ושנים רבות הייתה יו"ר שדולת הנשים בישראל. היא גאלה את הסיפור מממדי הדיווח היבש, כאשר ברגישות רבה היא חדרה לעולמן של שפחות מיוסרות, שנקלעות לסערת רגשות עקב מערכות יחסים מכוערות שנכפו עליהן.
אסתפק בהצצה קצרצרה לעולמה של בלהה, כפי שהציגה אליס שלווי ב"אימהות אחרות" - "ואולם כעסי על יעקב היה כאין וכאפס לעומת תחושת האימה כששמעתי את הגבירה אומרת לו - הנה אמתי בלהה. בוא אליה - איזו זכות הייתה לה להציג אותי כתחליף, בדיוק כפי שאביה הציע את לאה במקומה? כלום לא שבענו מעשים של מרמה ושקר, של אלימות וכפיה של רגשות?"
"אימהות אחרות" של פרופ' אליס שלווי הוא כלי הגותי הכרחי לכל מורה, הבא ללמד את ילדי ישראל את הסיפור בבראשית כ"ט, ל'. ילדינו בבתי הספר נחשפים לעולמן של האימהות, לאה ורחל, שהן במעמד של גברות. למרבה הצער, עולמן של שתי אימהות נוספות, שהיו במעמד של שפחות, מואר על-ידי הסופר המקראי כפועלות טכניות בפס ייצור של לידה.
אחת השפחות, בלהה, בשתיקתה מדברת וצועקת. את הצעקה הזו מביאה פרופ' אליס שלווי במלים חודרות אל לב הקורא - "רציתי לצעוק, להכות, לברוח. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לחמוק מפני הגבר (יעקב) שכה תיעבתי. אבל שפחה הייתי - רצוני שלי הוא, אך גורלי נתון בידי אחרים".
אנחנו קוראים את הסיפור המקראי, חושפים את עולמן של הגיבורות שנמצא להן תפקיד. בסיפור שלנו כל הקשב מתמקד באימהות לאה ורחל, אבל אנחנו נמנעים מלהקשיב לקולה של אמא שהיא במעמד של שפחה - אחת האימהות של האומה - שידעה בחייה דמעות, כעס, עלבון, חילול כבודה, גופה ונפשה.
אחד מבניה של השפחה הוא דן, שיעקב אבינו מיעד לו עתיד של מי שידון את עמו כאחד שבטי ישראל ויעשה דין צדק, אבל פרופ' אליס שלווי שואלת בשם האם שהיא גם השפחה - "אבל צדק לא היה מנת חלקי, הוא, האלוהים, לא שמע את שוועתי!"
מרטיט לקרוא את השורות הבאות ששמה פרופ אליס שלוי בפיה של בלהה - "היא שבה ומסרה אותי בידו בלי לשאול את פי, עוד בטרם החלים גופי מכאב הלידה. שוב ילדתי בן". לא היה מי שיחוש ויקשיב לסירובה של בלהה, להבין את רצונה.
החלטתי לגעת בסיפור הזה לקראת יום האישה הבינלאומי, כי אנחנו חיים במדינת ישראל בימים אפלים של אטימות לב כלפי מאוויים אינטימיים של השפחות המודרניות , אלו הן מהגרות העבודה. מאוויים נשיים נאנסים על-ידי ברוטאליות של שררה, אותה מפעיל שר הפנים בישראל, הרב אליהו ישי. הוא אחראי ליישום הצו הדרקוני, לפיו שפחה - מהגרת עבודה - שנתנה ביטוי לתשוקה אנושית, באה במגע אינטימי עם גבר ובא לאוויר העולם - פרי אהבתם - יש לגרשה מייד מהארץ.
הבאתי על קצה המזלג את המונולוג הנועז של בלהה - שפחה חרופה - אותו שמה בפיה אשה דתיה אורתודוכסית עם רוח פמיניסטית. התרבות הישראלית זקוקה היום לאשת רוח נועזת כדוגמת פרופ' אליס שלווי, שתחבר מונולוג כזה שיושמע בשתיקתה הרועמת של מהגרת עבודה הנמצאת היום במחבוש, כי כל חטאה הוא בכך שבטנה תפחה.
שבת שלום וניפגש בשבוע הבא עם שתיקה רועמת נוספת של גבורה ללא שם.
