כל בר בי רב בישראל יודע ששלושה-עשר פרקים וכ-450 פסוקים הכלולים בחמש הפרשיות האחרונות של ספר שמות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי עוסקים, ודי בפרוטרוט, בכל הקשור לבניית המשכן וכליו. וזאת, על-פי ציוויו והוראתו המפורשת של הקב"ה למשה ובאמצעותו אל בני ישראל, כפי שמעידה תורתנו בריש פרשת "תרומה" [שמות כ"ה, פסוקים א'-ט']: "וידבר י-ה-ו-ה אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ויקחו לי
תרומה. מאת כל איש אשר
ידבנו ליבו, תקחו את
תרומתי. וזאת
התרומה אשר תקחו מאיתם זהב, וכסף ונחושת...שמן למאור...אבני שוהם ואבני מלואים...ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו...".
וגם אומנה, משה מעביר לישראל את הוראת האל. הוא ממנה לשם ביצוע "תוכניתו של האל" צוות מיוחד של אמנים ואומנים מקצועיים אשר מיומנים "בכל מלאכת מחשבת" ואשר כל אחד מהם, וכולם יחד, זכו לכינוי "חכם לב" שהאל חננם "ברוח חוכמה". ובעיקר, הייתה זו קבוצה של צדיקים ויראי שמיים. בראש "הסיירת הנבחרת", קרי - בראש "צוות ההקמה" עמדו שני אנשים צדיקי עליון: האחד, בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה והשני, אהליאב בן אחיסמך משבט דן. על-פי המדרש [שמות רבה מ', ד'] שניהם נבחרו לתפקידם הרם היות שהאחד (בצלאל) מייצג ומסמל את השבט החשוב ביותר והשני (אהליאב) מייצג ומסמל את השבט הירוד ביותר וזיווגם יחד בא ללמדנו "שהגדול והקטן שווין לפני המקום ברוך הוא", כלומר: עניין זה בא ללמדנו שאל לו לאדם להתגאות בייחוסו המשפחתי, כמו גם שלא תהיה רוחו גסה עליו בשל מעמדו... ונראה לנו לקבוע מפשטות קריאת פסוקי התורה [שמות ל"א, א'-ו'] ששניהם נבחרו ישירות על-ידי האל. הקב"ה, בעצמו ובכבודו, האציל מרוחו הגדולה, רוח האמנות והאומנות, עליהם. לא רק "לחשוב מחשבות" אלא, ואולי בעיקר, "לעשות בכל מלאכה", כמו למשל: מלאכות הקשורות לזהב, לכסף, לנחושת, לחרושת אבן, לחרושת עץ ועוד. כאן המקום להביא שמתוך דברי התלמוד [ברכות נ"ה] אנו למדים שמהות השם "בצלאל" יש לה זיקה ישירה לאל ("שמא בצל אל היית, וידעת"?!) כמו גם, מהות השם "אהליאב" [על-פי מדרש גם] יש לה זיקה ישירה לאל, קרי - לאב העליון ("שהיה באוהל אב וידע"). ואכמ"ל.
מכל מקום, המשכן ששימש מקום הקודש והקדושה היה "מקדש מיטלטל" ואשר כל תכליתו, כפי שרשם זאת אחד מפרשני המקרא, הייתה "לסמל את נוכחותה של השכינה בתוך עם ישראל בדרכם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם". ולנו נראה להוסיף ש"מקדש מיטלטל" זה, תכליתו הייתה "מעין האור הנאצל שבקע מן החשיכה והאפילה שאפפו את ישראל, ובעיקר, לאחר חטא העגל (למאן דאמר ש"מעשה העגל קדם למעשה המשכן"). והיכן? - דווקא במדבר. במקום אשר יותר מכל מסמל את אווירת השממה, החורב, החום המכביד והמעיק, מקום הצייה והצלמוות לאין אומד ולאין שיעור. וייראה לנו להוסיף ולקבוע ש"מקדש מיטלטל הלזה הוא מעין האור שלעתיד לבוא שבקע והבקיע ליבותיהם של האנשים והנשים אשר בעם ישראל והאציל מרוחו עליהם
לתת ולתרום כמיסת ידם לקודש". וכבר לימדונו קדמונינו [סנהדרין ו]: "ורחמנא - ליבא בעי". ודו"ק.
נשאלת השאלה: ומהיכן באה להם לישראל עשירות זו לתת ולתרום כמיסת הלב והיד? והלא ישראל היו עבדים נרצעים במצרים, שהייתה כור הברזל ובית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריית הזמן והעולם העתיק?!
תשובות רבות ניתנו במשך הדורות לשאלה אקוטית ופרקטית זו, ואין זה המקום להרחיב. ברם, ראיתי אצל חברי המלומד, ד"ר עשהאל בן אור, בספרו "באר אורה" כהאיי לישנא: "עשירות זאת מניין באה להם? - ממציאת חן של מצריים שהשאילום מתנות שלא על-מנת להחזיר... (ו)ישראל - משבא לידם עושר זה, לא טמנו ידם בצלחת... אמר הקב"ה: מה עושים ישראל במטמונות הללו? - מוטב שישמש(ו) לפניי למקדש, מאשר ישמש(ו) לעבודת כוכבים שלא לרצוני".
