פרשת גלנט עברה כמה תהפוכות. היא נפתחה בכתבתו של קלמן ליבסקינד ב
מעריב, שלא השאירה אחריה הדים או תוצאות. מינוי גלנט לרמטכ"ל גרם לה ל"תחיית המתים" ועורר מהומה עצומה. תחילה, נטתה דעת הקהל נגד האלוף. ראו בהתנהגותו חמדנות, אי אמירת אמת וניצול המעמד והשררה. את הווילה שלו, על ארבעת צריחיה, צילמו מכל הצדדים ומן האוויר, וכמעט פה אחד פסקו: איש כזה אינו ראוי להיות רמטכ"ל!
עד שגלנט יצא משתיקתו והופעותיו בכל שלושת רשתות הטלוויזיה חוללו מפנה בדעת הקהל, ומדוע? בגלל אמירה אחת פשוטה, כשמה של האופרה המפורסמת של מוצרט: "כך עושות כולן". אם נבדוק כל מעשה וכל מחדל ב-18 השנים האחרונות, אמר גלנט, אפילו של היועץ המשפטי ו
מבקר המדינה בעצמם, אני עוד אצא הכי נקי מכולם! שר הביטחון אפילו ציטט מן "הברית החדשה": מי שלא חטא, שיזרוק את האבן הראשונה! ובטלוויזיה העירה אישה אחת מן המושב עמיקם: מי במושב אינו עושה דברים כאלה?
כך הוסתה האצבע המאשימה מגיבור המחזה אל הצופה בעצמו. אנשים החלו שואלים את עצמם 'ואני בעצמי, איך הייתי אני עומד במבחן-בוזגלו החדש הזה, מעתה - מבחן גלנט?' והואיל ואדם שופט את עצמו ביתר התחשבות וסלחנות מאשר את הזולת, עלתה המחשבה: מתי גם אני עיגלתי פה ושם איזו פינה? מתי אני נתתי או קיבלתי איזו פרוטקציה? כך הפכה פרשת גלנט למעין סדנה לאומית לבחינת רמת המוסר הציבורי של כולנו.
שאלות אלה עלו ביתר שאת אחרי ביטול מינויו של גלנט כרמטכ"ל. כעת כבר חשו מעין חרטה, שמא נעשה כאן עוול ולא היה זה אקט של טוהר מידות וניקוי אורוות, כי אם כפיות-טובה כלפי אדם עתיר זכויות? הואיל וכך, ראוי להמשיך וללבן את השאלה העקרונית: מהי הרמה המוסרית הנדרשת לתפקידים ציבוריים חשובים?
יש תקדימים היסטוריים לרף מוסרי נמוך למדי. הגנרל גראנט, המנצח הגדול של הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית, היה שיכור כרוני ולנשיא לינקולן זה לא היה איכפת, כל עוד הביא ניצחונות. משה דיין, התנהגותו בענייני נשים הייתה מחפירה, אך לבן-גוריון לא היה איכפת. כשאחד הבעלים הנבגדים התלונן בפניו, הוא ציטט לו ממעשי דוד המלך. לא ידוע, אם בן-גוריון העלים עין גם ממעשים של שוד עתיקות שייוחסו לדיין.
הדוגמאות האלה התייחסו להתנהגות פרטית-אישית. האם ניתן ללמוד מזה, שזה הקו המפריד - שחיתות אישית להבדיל משחיתות ציבורית? אם כן, היכן מותחים אותו? מועמד לרמטכ'לות, שנתפס באי תשלום מס הכנסה, למשל - פסול? ואולי נאמר - מסים לחוד ורמטכ'לות לחוד?
אצל גלנט, מכל מקום, התקלה הייתה בתחום הציבורי, באותה מכת מדינה הקרויה פרוטקציה. אין ספק, שהוא זכה להעדפה במינהל מקרקעי ישראל בגלל היותו אלוף, ואולי גם בגלל תפקודו כמזכיר הצבאי של שרון, ש"פורום החווה" שלו פעל כחממה של קשרים והעדפות.
האם ניצול עמדה שלטונית רבת יוקרה לשם קבלת טובות הנאה ממשלתיות, ובמקרה זה שטחי אדמה שאחרים באותו המושב לא יכלו לקבל, פוסל לרמט'כלות?
ושוב אנחנו חוזרים אל האדם מן השורה שכאן אולי יגרד בראשו וישאל: כשהילד שלי היה חולה, הלא גם אני ניצלתי פרוטקציה להגיע לצילום מחוץ לתור, וזה היה על חשבון תורו של מישהו אחר! אם כן, הרשאי אני לזרוק בגלנט את האבן הראשונה?
האשימו את גלנט, שבאחת הפרשיות הוא הגיש תצהיר לא אמיתי, והאלוף (מיל.)
יעקוב עמידרור התבטא באופן כללי, שלגבי קצין - השקר הוא קו אדום. על כך השיבו מתוך הצבא בדוגמאות של "סחיבת" ציוד, טיוח, עיגול פינות וכל מיני "פוילע שטיקים" שלפי החוק היבש הם בגדר עבירה, ובכל זאת - "כך עושות כולן".
היכן כל זה משאיר אותנו?
דוגמה מן העבר הקרוב: קצין גבוה מוסר טרקטורון צבאי לבנו, שנוהג בו ללא רישיון ומתנגש ברכב אחר. כדי לחפות על העבירה הוא כותב וחותם דוח תאונה צבאי, לפיו כביכול הנהג שלו הוא שנהג בטרקטורון וגרם לתאונה. את בעל הרכב האזרחי שנפגע הוא מפצה בתשלום במזומנים, כדי להשתיק את העניין.
זו הפרשה שהסתבך בה ת'אל משה (צ'יקו) תמיר, מפקד אגדת עזה, שנחשב לקצין מבריק במיוחד - גם עתיר הישגים וגם חיוני למקום שבו שרת. הקצין הורד בדרגה, אך לאחר מכן בית דין צבאי ביטל את ההורדה בדרגה. רק כעבור זמן ניכר מצא הרמטכ'ל אשכנזי לנכון להדיח אותו מן הצבא, ועד היום יש הטוענים שהיו צריכים, ויכולים, להטיל עליו עונשים אחרים ולאו-דווקא לסלקו מהצבא. אלא, מה שלא תהא דעתנו בנדון, הרמט'כל הציב כאן רף מוסרי גבוה, שמעתה ואילך הפך לתקדים.
בחזרה אל האלוף גלנט, לעניות דעתי גרעין הבעייתיות במינויו לא היה פרט כוזב, טכני, בתצהירו - למרות שזה חמור מספיק - כי אם אותה המחלה הכרונית של החברה שלנו: 'מי שיש לו קשרים, אינו זקוק לפרוטקציה'.
גם כל מי שאי-פעם נזקק ל"קשרים" כאלה (ומי לא נזקק?), עדיין מוזמן להפעיל שיפוט אובייקטיבי, איך הוא בעצמו היה נוהג: התקבלת למושב על בסיס הסכמה מראש, שחלקתך תהיה 5 דונם בלבד (בשביל מי שאינו חקלאי זה שטח עצום!) - האם היית מושך בחוטים כדי לקבל מהמינהל עוד 30 דונם, ועוד באורח יוצא מגדר הרגיל אפילו מחוץ למשבצת של הכפר שלך? ואח"כ היית שותל את זיתיך ב-28 דונם נוספים?.
כעת טוען גלנט שהקבלן שתל אותם שם בטעות, קשה להאמין! ומכל מקום, אפילו הכי - האם לא היית מתקן טעות כזאת מייד? האם היית מחכה ארבע (!) שנים עד שיכריחו אותך לפנות את הטעות הזאת של הקבלן באמצעות בית משפט? ובנוסף לכל זה, האם היית מסדר לעצמך שביל גישה פרטי על שטח ציבורי, ולצורך זה מנצל אישור צבאי, כאלו השביל הזה נחוץ כמילוט מפני התקפת מחבלים?
אולי אני נאיבי, אך התרשמותי היא, שרוב האנשים הרגילים, הגם שמרביתם הפעילו או ניצלו אי פעם בעברם פרוטקציות ללא נקיפת מצפון, לא היו הולכים כל כך רחוק בהעדפת עצמם, ובמיוחר כשהם נושאים בתפקידים רמים.
מכל מקום, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה והממשלה קבעו עכשיו את גובה הרף המוסרי, את הקו האדום האתי, גם לגבי מכת הפרוטקציה. הווי אומר, שניצול שיטתי בוטה וראוותני של "קשרים" יכול לפסול לכהונת רמטכ"ל. מדינת ישראל יוצאת מן המבחן הזה מחוזקת, כי המוסר גם הוא כוח, ובעיקר - ספק-כוח. בכך התקרבה המדינה, ולו צעד אחד קטן, לקראת מה שציפו ממנה דורות של חולמים ומייסדים שהקדישו ואף הקריבו למענה את חייהם.
בסופו של דבר, הדירוג בין החריגות, הסטיות והעבירות שהחברה סובלת לבין מה שהחברה אינה סובלת, הוא הקובע את אופייה ואת מקומה בין אומות התרבות.
היכן עומדת מדינת היהודים במדרג שבין מדינות שבהן כל אחד יכול לחטוף לעצמו כל מה שרק לאל ידו, לבין מדינות בעלות נורמות מוסריות, מדינות תרבות? זה תלוי בנו ובהתנהגותנו. מה - "כך עושים כולם", ומה "כך כולם לא עושים?" - את זה קובעים כולם, והשלטון יכול רק להציב תמרורים. תמרור כזה הוצב בפרשת ת'אל תמיר ועוד תמרור הציבה פרשת גלנט.
