מאמר זה בחלקו כתבתי בראשית הסתיו, כאשר ביקרתי בכפר ליפתא יחד עם קבוצת חברים שעלינו לירושלים למשמרת מחאה בשייח' ג'ראח. הקדמנו לצאת מתל אביב כדי לבקר במה שהוכרז באמצע שנות השמונים כשמורת טבע, אבל עד תחילת פברואר 1948 היה זה כפר פלשתיני גדול, שמספר תושביו לפי נתוני המנדט הבריטי היה 2,720 נפש.
להשלמת המאמר חזרתי בעקבות קריאת מאמרה של דפנה גולן בהארץ ב-22.2.11. את דפנה גולן קידמו שקדיות עת ביקרה בכפר ליפתא באלו הימים, אותנו קידמו ככרות של חצבים ורקפות של ראשית הסתיו. במקום אחד אפילו התעקשו מספר לא קטן של כלניות אדמדמות לספר לנו הנה אנחנו כאן נוכחות. לכבודנו כל הטרסות רופדו במשטח ירוק בעקבות הגשם הראשון. עץ הרימון משירו של יעקוב אורלנד קפץ לעברנו מים המלח, והחליט להתייצב במלוא הדרו בשביל היורד אל המסגד החרב ולשיר לנו מתוך מה שהיה פעם בוסתן את שירת חייו של המקום ששמו כפר ליפתא. עץ הרימון הזה התעקש להפיץ ריח משכר, הגם שהטבע לא חנן את הרימון בריח.
כן, היה זה ריח משכר של כפר וטבע העומדים בקרוב להפוך למפלצות בטון, שרק אנשים אמידים יוכלו ליהנות ממפלצות הבטון ומשאריות של טבע מרהיב שיישאר לנו. הבולדוזרים בשליחות ברוטאלית של הון חסר מעצורים ישאירו לנו פירורי נוף ממה שהיום על-פי חוק - זו שמורת טבע.
כן, בימים אלו מתחיל מנהל מקרקעי ישראל לשווק את מה שנשאר מאדמות הכפר ליפתא ליזמים פרטיים. כפר ששטחו הכולל עד 1948 היה 8743 דונם. 7780 דונם בבעלות ערבית, 756 בבעלות יהודית ו-207 דונם שהיו בבעלות ממשלתית.
כן, מנהל מקרקעי ישראל מתחיל לשווק את מה שנשאר מאדמות כפר ליפתא ליזמים פרטיים. כפר שכבר לפני למעלה מ-400 שנה, בשנת 1596, הייתה בו אוכלוסיה של 396 נפש. כפר, שתושביו התקיימו מגידולי חיטה, שעורה, זיתים וגידול עצי פרי. ב-1856 נבנה במקום בית יתומים נוצרי, שבמרוצת השנים הפך למוסד גדול עם מבנים לפנימייה, בה חיו מאות ילדים יתומים. המוסד, למרות היותו נוצרי, קלט גם מאות ילדים מוסלמים.
כן, מדובר בכבשת הרש האחרונה שנותרה לפליטה. מדובר בחמישים וחמישה מבנים נטושים פרומי גג. לאחר שעל חלק הארי של אדמות ליפתא נבנו כבר השכונות: קריית
בעלז, קריית צאנז, סנהדריה המורחבת, רמות אשכול, גבעת המבתר ורמת אלון. סמלי שלטון ישראלים נבנו על אדמות של תושבי ליפתא, שחלק גדול מהם מתגורר כיום בירושלים המזרחית. מדובר בבניין הכנסת ובבניין של בית המשפט העליון, ולמעשה כמעט בכל המבנים של קריית הממשלה.
כן, מדובר בכפר בו היו שני בתי ספר, מסגד, בית קברות מצידו השני של הוואדי, בית בד, מעיין שעד היום חרדים באים לטבול בו, בריכת מים גדולה בת מאות שנים אותה כרו תושבי הכפר ששימש את החקלאים להשקות את השדות. בעבודת נמלים ובחריצות רבה בנו כאן חקלאות טרסות לתפארת, הכוללת בין היתר 1044 דונם של עצי זית ועוד כאלף דונם של בוסתנים בהם עד היום נראים שרידי גפן, תאנה, רימון ועוד.
בימים אלו של מזרח תיכון, שלהבותיו מחייבים אותנו להיות כרויים למתרחש סביבנו, אני מציע ל
בנימין נתניהו לעשות מעשה, שיהיה בו ניצוץ ראשון, גיץ ראשון של בשורה לחיים אחרים בירושלים. אני מבקש מבנימין נתניהו להיות קשוב לשתי משאלות, האחת שצבועה בצבע ירוק ומשאלה שנייה צבועה בצבעים רכים של קירוב לבבות והסרת מחיצות בין עמים.
המשאלה הירוקה מתייחסת לליפתא כאל חוליה קטנה - ואולי האחרונה - בשרשרת הירוקה ההולכת ונכחדת מסביב לירושלים. חוליה ירוקה מרהיבה ביופייה עם חקלאות טרסות שהיא פנינת יופי בפני עצמה, תזכורת אחרונה לנוף ייחודי - לתרבות ייחודית - שהולכים ונעלמים לנו. לא רחוק מליפתא כבר הוקרבו על מזבח הטירוף של תאוות בצע יותר מדי שכיות חמדה כדי להקים את מפלצת
הולילנד. המשאלה הירוקה פונה אליך, להטיל את מלוא סמכותך ולומר - עוצרים את חורבן כבשת הרש של הכפר ליפתא.
המשאלה השנייה, כפי שהקדמתי, היא צבועה בצבעים של קירוב לבבות, אבל היא משתלבת עם המשאלה הירוקה. למילוי המשאלה הזו דרושה לנו החלטה של אדם אמיץ, שיפנה כבר היום לתושבי כפר ליפתא החיים ברובם בירושלים המזרחית, ויאפשר להם להקים מחדש את הריאה הירוקה. חמישים וחמישה הבתים, שב-1948 צה"ל פוצץ את גגותיהם, יוחזרו לבעליהם החוקים. איתם יוחזרו הבוסתן וגני הירק, כרמי הגפנים והזיתים.
כמטחווי קשת מגשר המיתרים ניתן לבצע את הצעד הראשון של הבנה. הבנה שמגלה פתיחות מצידנו לכאב ולאובדן של הפלשתינים. הבנה שתחזיר חמישים וחמש משפחות למעיין, בו השקו את עדריהם מים. לטרסות שזיעת דורות עיצבה בה חקלאות מפוארת וכיום הכל מוזנח וצועק הצילו.
במקום לתת להון מטורף להפוך את המקום למפלצת בטון מטילה ביצי זהב של כסף, תתן ממשלת ישראל את המקום למי שחיו שם מאות שנים. ואם כבר ליפתא, בואו נעצור באותה הזדמנות את הטירוף של שייח' ג'ראח בירושלים ואל-עראקיב בנגב.
