הניסיון לבטל את תקופת הצינון של
גבי אשכנזי על-ידי חברי-כנסת מהאופוזיציה, מסמל את אחד החולאים הרעים של הדמוקרטיה הישראלית. כאדם שמשתייך לאופוזיציה, אני חושב שהיוזמה הזאת היא מחפירה, ומציגה את התומכים בה כמנהיגים שאינם מכירים בגבול של השימוש בכוח השלטוני שלהם, ועושים שימוש שהוא לא ראוי בכוח זה. הבעיה היא לא רק המקרה הספציפי הזה, אלא ההתנהלות האנטי-דמוקרטית הזאת, שמאפיינת את כל המערכת הפוליטית, החל בהתנהלות המפלגתית הפנימית, עובר בהתנהלות בכנסת ולבסוף גם בהתנהלות של הממשלה שלנו. כללים וחוקי משחק נועדו לשמור ולהבטיח דמוקרטיה חזקה והגינות שלטונית, והנטייה של מקבלי ההחלטות ושל המחזיקים בכוח השלטוני לשנות את החוקים האלה, כדי להתאים אותם לאינטרסים הפוליטיים הצרים שלהם, היא תופעה מסוכנת, שגם האופוזיציה וגם הקואליציה צריכות להוקיעה.
בפוליטיקה המפלגתית הדבר בולט, כאשר מנהיגי המפלגה ומוסדות המפלגה עושים שימוש לא ראוי בכוחם, על-מנת לשמר את כוחם, ופוגעים לכן בדמוקרטיה המפלגתית. ההנהגה עושה שימוש מניפולטיבי בחוקים תוך-מפלגתיים שאמורים להבטיח תהליך דמוקרטי, במטרה לשרת אינטרס פוליטי שלה. דוגמה קלאסית לכך הוא חוק הזכאים להצביע בפריימריז, שמגביל את היכולים לבחור לחברים שחברים לפחות תקופה מסוימת במפלגה. הבעיה של חוק זה, שקיים בכל המפלגות שמקיימות פריימריז, מבלי להתווכח על מידת המוסריות של החוק או ההיגיון שלו - היא שבכל המפלגות ההנהגה עושה בו מניפולציה בהתאם לצרכים שלה ואינה מבטיחה עליונות של חוק זה על אינטרסים צרים. אם בהנהגה חושבים שהתפקדות המונית לפני הבחירות תשרת אותה, אז המנהיגות משנה את החוק ומאפשרת התפקדות, ובמידה שזה רק להנהגה, אז שומרים ומקיימים את החוק. באותו אופן משתמשת ההנהגה במניפולטיביות בחוקי התקנון, לגבי מועדי בחירות למפלגות, תפקיד וסמכויות המוסדות, כאשר המשותף לכל המהלכים הללו הוא שההנהגה לא נוהגת בהגינות ומשנה את כללי המשחק בהתאם לאינטרס שלה.
המצב בכנסת חמור לא פחות וההתנהלות הזאת בולטת בעיקר בכנסת הנוכחית, שבאמצעים כוחניים עושה שימוש כדי להבטיח את היכולת של הממשלה לשרוד. הקואליציה בכנסת עושה שינוי בכללי המשחק הבסיסיים של הכנסת לא מתוך אמונה כי השינוי הוא נכון ונחוץ, אלא מתוך אינטרס פוליטי ברור להתחזק ולשרוד. חוקי ה"משילות" הם דוגמה קלאסית להתנהלות הזאת, כאשר ניתן לראות שהרוב בכנסת לא מהסס, כאשר הוא משתמש בכוחו כדי להבטיח את השליטה בכנסת ובממשלה. "חוק מופז", שהוא חלק מחוקי ה"משילות", הוא יוזמת חקיקה שמשנה את כללי המשחק בצורה לא הוגנת ואנטי-דמוקרטית, כאשר המטרה המרכזית שעומדת מאחורי החוק היא הרצון לפרק את האופוזיציה, או באופן יותר ספציפי - לפרק את סיעת קדימה. חוקי המשילות האחרים שהציעה הממשלה לאחרונה גם הם חוטאים באותו שימוש בלתי מרוסן בכוח של הרוב, שאין לו מטרה אחרת מלבד החלשת האופוזיציה, תוך שינוי כללי המשחק בדרך שפוגעת בהליך הדמוקרטי בישראל. התקציב הדו-שנתי הוא דוגמה נוספת, כאשר השינוי בחוק התקציב חוקק בעיקר על-מנת לחזק את הממשלה, ולהרוס את כלי הביקורת המרכזי של האופוזיציה בכנסת.
השימוש המניפולטיבי הזה בכוח בולט גם בממשלה, כאשר המנהיגים משנים כל הזמן את חוקי המשחק כדי להבטיח את ההקמה וההישרדות של הממשלה שלהם. כבר בתהליך הקמת הממשלה ניתן לראות כיצד עושים המנהיגים שימוש לא ראוי בכוח שלהם, כשהם עושים שינויים בגודלה של הממשלה, למרות שיש חוק שאמור להגביל את מספר השרים. בתחילת שנות ה-90 שונה חוק יסוד הממשלה, כאשר בגלל התנפחות הממשלות נקבע שגודל מספר השרים לא יעלה על 18.
אהוד ברק היה הראשון שעשה שימוש מניפולטיבי בכוחו, כאשר לא ציית לחוק ושינה את כללי המשחק, כשהקים את ממשלתו המנופחת בשנת 1999 שכללה 23 שרים. ממשלת שרון המשיכה במגמה האנטי-דמוקרטית הזאת, ואף בחרה להגדיל את מספר השרים לשיא חדש של 30 שרים. ביבי היום חוטא באותו האופן, כאשר למרות שהוא היה מהמגנים הגדולים של ממשלת ברק ושרון הרחבות והבזבזניות, הוא זה שהקים ממשלה שהיא הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל דוגמה זאת היא רק דוגמה אחת, והממשלה נוהגת באותו אופן כאשר כל ממשלה עושה שינוי בחוקים רק על-מנת שיתאימו לסדר היום שהיא רוצה להכתיב.
שיטת השקשוקה הזאת חדרה לכל מוסדות השלטון בישראל, מאחר שאין כללי משחק ברורים לפיהם המנהיגות פועלת. "חוק אשכנזי" שרוצים היום להעביר דווקא באופוזיציה, הוא המשך לשיטת השקשוקה הזאת, כאשר אותם חברים שבעצמם יזמו את חוק הצינון לאנשי צבא מנסים היום, במניפולטיביות, רק על-מנת לחזק את מפלגתם, לשנות את החוק. חייבים לשים סוף לשיטת השקשוקה האנטי-דמוקרטית הזאת ולקבוע שורה של כללים ברורים, שאותם לא ניתן לשנות בגלל גחמות פוליטיות כאלה או אחרות.
ישראל צריכה חוקה!
