קונדוליזה רייס, במאמר שכתבה "בוושינגטון פוסט" ותרגומו לעברית פורסם במדור "דעות" במגזין
מעריב מ-22.2.11, חוזרת ומדגימה את "הנאיביות" הפוליטית של ארה"ב. כאשר הדברים באים מפיה של פרופ' למדעי המדינה, שרת חוץ לשעבר ויועצת לשעבר לביטחון לאומי, התמיהה והדאגה מחריפים. שכן, סביר להניח שהיא מצויה בעיבורן של המערכות החשיבה והפעולה של הממשל בנושאי חוץ וביטחון בינלאומי, גם אם אינה כיום הפוסקת העיקרית בהן.
חרויות הן דבר יפה ובנסיבות המתאימות עשויות להיות גם טובות ומועילות; התנאי הוא ,כאמור, נסיבות מתאימות. אלה פרושן שתהליך המעבר ניתן לניהול, שהמעבר אינו כרוך בשבירת מסגרות חברתיות ומוסדיות עד כדי אנרכיה ואינו כרוך בשפיכות דמים חמורה.
תנאי משלים הוא שהמעבר אינו מפורר את היציבות לא רק במדינה הנוגעת אלא באזור כולו ואף מעבר לכך. אם בוחנים בהקשר זה את התפוררות בריה"מ כעשרים שנה לאחר נפילת חומות ברלין, תהיה המסקנה שיתרונות התהליך עולים על חסרונותיו.
על צד היתרונות החשובים אפשר למנות: צימצום הסכנה למלחמת עולם שלישית גרעינית, ליברליזציה באירופה המזרחית וברוסיה עצמה ותהליכי גלובליזציה חיוביים כגון הטיפול במשבר האקולוגיה או שיפורים בתנאי הסחר הבינלאומי.
על צד החסרונות ראוי להזכיר עליה דרמתית בטרור העולמי, גלובליזציה עסקית שבה משתלטות חברות רב-לאומיות על חלקים חשובים מהסחר והפוליטיקה הבינלאומיים ומתפללות לפי צרכיהן ושיקוליהן את המסגרות המדיניות הדמוקרטיות.
"התנגשות הציביליזציות"
תהליכים אלה מסרסים את המדינות ואת המשמעות האמיתית של דמוקרטיה (שלטון העם), ויוצרים מנגנונים טוטאליטריים חדשים במסווה של אירגונים כלכליים או פוליטיים בינלאומיים. מנגנונים אלה נשלטים על-ידי קבוצות - כוח אליתיסטיות, שאינן נבחרות על-ידי הציבור, אינן חייבות לו דין וחשבון ואינן כפופות למרותו. לצד ממגמות אלה, מתפתחים תהליכים אותם כינה הנטינגטון "התנגשות הציביליזציות". תהליכים אלה שליליים ביסודם באשר הם מקדמים ומתבססים על דרך העימות האלים.
עשרים שנה אינן מספיקות בכדי לשפוט תהליכים היסטוריים ולכן מוקדם אולי להסיק מסקנות ברורות ביחס לתוצאות התמוטטותה של בריה"מ. בזמן הנתון אני סבור שהיתרונות גוברים על החסרונות, אבל האיומים הפוטנציאליים החדשים מסכנים מאוד הערכה אופטימית זו.
במקרה של מצרים ומדינות נוספות במזרח התיכון, המצב דומה. דמוקרטיה במצרים היא משאלת-לב יפה אולם אין איש יודע אם ההפיכה שבוצעה בה לאחרונה מוליכה לדמוקרטיזציה, מתי תגיע לכך ובאיזה מחיר. אם למשל יפגע כתוצאה ממנה הסכם השלום עם ישראל, שהוא אחד מגורמי הייצוב החשובים ביותר של המערכת האזורית, תהיה לשינוי במצרים תרומה שלילית ואפילו הרסנית.
אם במקום משטר דמוקרטי אמיתי ולא תחליף של מראית עין, יעלו לשלטון במצרים, או במדינות אחרות באזור שיושפעו מאירועי מצרים, גורמי איסלאם קיצוניים, שהם אלמנטים בלתי-מייצבים חזקים במערכת הבינלאומית, יהיה השינוי במצרים לשגיאה אסטרטגית חמורה. שינויים שליליים בהסכם השלום הישראלי-מצרי או התחזקות האיסלאם הקיצוני, יסתמו את הגולל על כל סיכוי להסדר יציב של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני.
את ראשיתם של תהליכים שליליים, הבאים במקומן של ציפיות חיוביות, ראינו חרף האפולוגטיקה של רייס בלבנון וברצועת עזה, שלא לדבר על אירן, אפגניסטן וקרוב לוודאי גם עירק במיוחד לאחר הפינוי האמריקני הצפוי משם.
התחזקות המגמה הקונסטרוקטיביסטית
ברור שארה"ב והמערב המפותח יכולים להשפיע על ההתפתחות אולם יכולת זו תלויה במידה רבה באופי המשטר שיתפתח בה ובמידת השליטה שתהייה לו על ההמונים. את אופי המשטר ויכולותיו יקבעו ההמונים ולא התקוות "הוורודות" של רייס ועל חלק חשוב של ההמונים, החלק היותר מאורגן וממוסד כיום, שולטים הגורמים הפונדמנטליסטים.
לכן, יש בריאה של רייס מידה רבה, רבה מדי לטעמי, של אופורטוניזם פוליטי ו- Wishful thinking. ארה"ב, "מולדת" הריאל פוליטיקה, נוקטת במצרים גישה הפוכה לגישה המתבקשת מריאל פוליטיקה אחראית ובכך מסכנת אינטרסים שלה ושל ידידי בעולם. שכן, כשל אמריקני, ישפיע לא רק על ארה"ב.
בראיית העולם המשתקפת מדבריה של רייס ובהתנהלותו של אובמה במשבר מצרים ולא רק בו, מסתמנת התחזקות המגמה הקונסטרוקטיביסטית בחשיבה המעצבת את המדיניות הבינ"ל של ארה"ב. חשיבה זו מסוכנת לדמוקרטיות הנשענות על ארה"ב, משום שבצורתה הקיצונית היא מוליכה לאנרכיה - אנרכיה בתוך המדינות ואנרכיה במערכת הבינ"ל, וארה"ב חסרה את היכולות לאכוף את רצונותיה בכל מקום, כל הזמן.
הניסיון ההיסטורי מלמד שמהפכות כמעט אף פעם לא הגיעו למקום שאליו התימרו להגיע מראש. אם הגיעו לשם באופן חלקי, היה זה לאחר פרק זמן ממושך של זעזועים, אלימות, נזקים בלתי-הפיכים ובמחיר יקר. מהפכות, בדומה למלחמות, היו אמצעי טוב לנפץ את הקיים, אבל עד מהרה הוכיחו שכוחן בבניית חדש שהוא גם טוב יותר ובר-קיימא, הוא במידה רבה אשלייה.
ארה"ב והמערב לא ייצרו במיצרים שינויים חיוביים רק באמצעות סילוקו של מובארק, על-ידי דיבורים יפים ואפילו לא על-ידי האינטרנט. אם הם רוצים להשפיע באמת ולהפוך את מצרים - שיש לה (בניגוד למדינות אחרות באזור) פוטנציאל לכך - לדוגמה ומופת גם למדינות אחרות, עליהם להפשיל שרוולים ולסייע למצרים באמצעות "תוכנית פוסט-מובארק" (ביטוי עכשווי ל"תוכנית מרשל" באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).
תוכנית כזו צריכה להיות תוכנית מואצת לשיקום ופיתוח הכלכלה ורמת החיים, שתיתן טעם מוחשי ל"מהפיכה" וכיוון לתהליכים שלאחריה. אם תחת זאת ינחלו יוזמי המהפיכה ותומכיהם אכזבה מרה, ההיסטוריה מלמדת שהתוצאה תהיה קרוב לוודאי - ריאקציה (קונטרה-רבולוציה).
התבוננות פסיבית בנעשה
החלק השני במאמרה של רייס הוא המדאיג אותי יותר. בחלק זה היא שואלת שאלות ומעלה סברות שונות באשר לדרך שבה תלך מצרים. התמורה היחידה שהיא מציעה כתשובה לתהיות אלה היא המתנה בבחינת: נחכה, נראה ונקווה. שגיאה!
אם ארה"ב סברה שהיא צריכה להתערב בנעשה במצרים, בין היתר על-ידי הפניית עורף לבן בריתה הקודם, במטרה לקדם דמוקרטיזציה, יהיה זה חוסר אחריות מצידה לסגת עתה שני צעדים לאחור ולהתבונן התבוננות פסיבית בנעשה, מסתפקת בתפקיד של נותן עצות בלתי-מחוייב.
את ההתערבות הראשונה ניתן להצדיק רק אם עכשיו, בתהליכי המעבר והגיבוש מחדש תפעל פעילות אפקטיבית ותגייס מדינות נוספות בכדי להבטיח שתהליכים אלה יתורגמו לתוצאה שבשמה יצאה לדרך: מצרים דמוקרטית יותר, מתקדמת יותר, סובלנית יותר ומפותחת יותר עם אוכלוסיה מרוצה יותר.
את "מסעות הצלב" הדמוקרטיים שלה, פתחה ארה"ב בשלהי המאה הקודמת במלחמות בעירק ובאפגניסטן, ובהתערבויות צבאיות באפריקה, דרום אמריקה, בבלקנים ועוד. זה אינו מספיק, וזה בוודאי אינו מספיק במזרח התיכון, שבו פועלת ותמשיך לפעול כגורם בלתי מייצב אירן של האייתולות.
כאן חייבת ארה"ב לספק "מסע צלב" מסוג אחר - מסע צלב משקם - ומצרים היא מקום מצויין להתחיל בכך. ארה"ב המקדמת סדר עולמי אך ורק באמצעות הצבא והכוח הכלכלי-פוליטי הדורסני שלה, היא דמוקרטיה שלילית.
ברור שאי-אפשר לכפות תוכנית שיקום על העם המצרי, אבל אם יש ממשות דמוקרטית-ליברלית בשינויים במצרים, זו קרקע טובה להצמיח ממנה גם תמיכה במדיניות אמריקנית בונה ומשקמת, אם תתנהל
בתום לב. אם התנהלות משקמת של ארה"ב תהיה פיקציה, כל התקוות שמביעה רייס הן חלומות באספמיה, והמהלכים האמריקנים במצרים - טיפשות פוליטית.
עד מהרה תחזור ארה"ב להיות "האמריקני המכוער" שנוא נפשם של נפגעיו, משל ושנינה. אין התערבות דה-לוקס בפוליטיקה העולמית, משום שאין פעולה ללא תגובה ואין ריק שאינו מתמלא.
תוכנית רצינית במצרים תחייב
גיוס משאבים כלכליים גדולים מצד המערב, שבעצמו מתאושש עדיין מהמשבר הכלכלי הגדול האחרון. אני מניח שניתן יהיה לרתום למאמץ גם מדינות ערביות עשירות כסעודיה ונסיכויות המפרץ, שיש להן אינטרס ברור בתוצאה חיובית במצרים שתוביל לשימור היציבות.
השאלה המרכזית עתה היא אם ארה"ב תעדיף את מראית העין המהפכנית-הצהרתית ואת הטווח הקצר ו"הפשוט" על תהליכי-יסוד בונים. גם אם יגוייסו כל המקורות הדרושים, הקושי במצרים יהיה גדול ונגזר ממספר גורמים: א. גודלה של האוכלוסיה; ב. הציפיות; ג. התרבות; ד.האינטרסים המתגוששים בתוך החברה המצרית; ה. הגורמים המשבשים מבחוץ; ו. מבחן התוצאה וגורם הזמן.
מבחן אחרון זה הוא למעשה המבחן הקריטי, ובכדי לעמוד בו, יצטרכו המעוניינים בשינוי חיובי ריאלי ובר קיימא להתאמץ ולהקריב משהו מעצמם ונוחיותם - האם הם יכולים ומוכנים?! תשובתה של רייס לשאלה זו היא אניגמה לא מעודדת.