היא הייתה בתו הבכורה של המיליארדר היהודי, איל הנפט מדרום אמריקה, מיילס שרובר. והיא גם הייתה אשתו של הפילוסוף הזקן, הרברט מרקוזה. מיילס שרובר התגרש מאמה, והשלוש, אמה ואחותה הצעירה, עברו ממקסיקו סיטי לניו-יורק. זה היה שנים לפני שמיילס הכיר את מארחת האחמי"ם ממשמר הנגב, גיטה שרובר. ריקי הייתה כשרונית להפליא בתחום הבלשנות, וחסרת כישרון מוסיקלי לחלוטין. היא הגיעה לקיבוצנו, כמתנדבת, בשנת 1961. היא אהבה להתלכלך בענפים השונים של המשק: בבריכות הדגים, בפרדס ובכרם. אהבתה לעברית הייתה מדהימה. והיא זכרה את שהותה בקיבוץ, את העברית, ואת ישראל, גם שנים רבות לאחר שהותירה את כל אלה מאחורי גבה.
ריקי לא נישאה לאיש עד גיל ארבעים. אבל אהבה שנים רבות את הפילוסוף היהודי-גרמני הרברט מרקוזה, שנולד בשנת 1898, כלומר ארבעים שנה לפניה. היא אהבה אותו בהתמדה, מהימים הרחוקים של שנות הששים, כשלמדה אצלו באוניברסיטת דרום קליפורניה. הפרופסור המחוזר, שהיה נשוי אז לאשתו השנייה, לא התפנה לאהבתה של תלמידתו. אבל בשנת 1976, לאחר שהתאלמן, הם נישאו סוף סוף. ממש כבאגדות. ילדים לא היו להם וריקי לא זכתה להיות אם, אבל אהבה מאד את בני אחותה, לסלי, המכונה יֶשִׁי. באותה שנה גם נפטר אביה הלא-אהוב, מיילס שרובר. ריקי לא שכחה לו מעולם את נטישת אמה ואחותה, וסירבה בעקשנות לראות את פניו. כשהיה מגיע לקיבוץ, לבקר את בתו, בלימוזינה מפוארת, בלילות, היה שולח את נהגו לחפש את ריקי. אבל היא אפילו לא ירקה לכיוון שלו. שרובר העשיר בא שוב ושוב, חנה כמו קבצן ליד שער המשק, וקיווה לראות את בתו. אבל היא לא ניאותה לבקשותיו.
וכך, בשנת 1976, קנתה לה בעל מבוגר ממנה בארבעים שנה, והפסידה אב, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. היא השלימה את לימודיה בבלשנות והחלה בהקמת מפעל חייה, מוסד גדול לחקר הגזענות. היא הקימה סדנאות לחיים משותפים ולהכרה משותפת בין אמריקנים היספנים, קרי מהגרים ממקסיקו, ובין אמריקנים מדרום קליפורניה. לימים הפך המוסד לידוע בתחומו, והיא השקיעה בו את הכספים שאף פעם לא חסרו לה. כספי אביה המיליארדר וכספי הפילוסוף ממריד הסטודנטים משנות השבעים, הרברט מרקוזה, שהיא הפכה לאשתו השלישית. חתונתם לא התקבלה יפה בעולם האקדמי של דרום קליפורניה, וריקי זכתה אז למבעים, חלקם פומביים, של בוז ולעג מבני דורה, מקולגות באקדמיה ומעיתונאי הרכילות.
לאחר שלוש שנים של זוגיות תוססת, בשנת 1979 נפטר מרקוזה בזרועותיה האוהבות, והיא הפכה לאלמנה צעירה ויתומה מבוגרת. ובשנים שגיטה שרובר, אשתו השנייה של אביה, שינתה את פני ירושלים והפכה לנדבנית מאד מפורסמת, שהטביעה חותמה על מ
פת ישראל, התרוצצה ריקי שרובר-מרקוזה מכנס מדעי של בלשנים אחד למשנהו. בקיאותה בלשון הגרמנית, וזיקתה אליה גם דרך יחסיה עם מרקוזה, הפכו אותה לחוקרת מקובלת בגרמניה. זוג תיירים, חברי קיבוץ כפר מנחם פגש אותה במטוס לברלין, כמה שנים לפני מותה. היא ראתה את העיתון העברי שקראו בו, התרגשה עד דמעות, והצטרפה אליהם למסע. הם לא חשו בכלל איך חלפה הטיסה, כי היו שקועים בחוויות שאגרה כמתנדבת בארץ. בסוף הטיסה היא בקשה למסור דרישת שלום למוקיריה ומכריה מאז, ושמרה את העיתון אצלה.
היא הגיעה לקיבוץ שלנו עם חברה ועם גיטרה. בלילות, ליד המדורה, מתרפקת על החבר שמצאה כאן, שרה לנו בקול גבוה וצפצפני את להיטיה של זמרת העם הידועה ג'ואן באאז. היא אהבה מאד את הזמרת ואת שיריה. והיא חשבה שהיא שרה ממש כמותה. אבל לאוזנינו הישראליות שירתה נשמעה חובבנית ופחות מכך. בלילות הקיץ החמימים הייתה מסירה את חולצתה, ומתלהטת בחזה כמעט גלוי, הייתה חושפת את שיניה הבולטות, ומערה את נשמתה הצעירה אל תוך החרוזים הבנליים של ג'ואן באאז. עד שהתאחר, והיא פרשה אל חדרם המשותף, ושם המשיכה לחגוג עם אהובה עד הבוקר.
היא הייתה לכלוכית אמיתית. לכלוכית גזעית. בפרדס הייתה כורעת על ארבעותיה כל היום בגומות העצים, חופרת ומגלה שורשי אויר, ומעלה על עצמה שכבות חול וחמרה, כאילו התמרחה בהן בכוונה. וכשהייתה מגיעה לארוחת צהריים לאחר יום של משיחת משחת עצים שחורה, על פצעי הגיזום, הייתה נראית כמו הכושיה עם המטריה מספרי הילדים. החבר שלה לחש לנו בסוד, שהיא לימדה אותו משחקי מיטה שלא הכיר, ובתמורה הוא לימד אותה להשתמש במברשת שיניים ובסבון רחצה. כך או כך, גם אם הייתה מסכימה להיפגש עם מיילס שרובר, אביה, בלימוזינה שחנתה בערבים ליד שער המשק, ספק אם הוא היה מכיר אותה מחמת שיזפונה וכתמי הזפת שדבקו בה, וספק אם היה מרשה לה להיכנס אל רכבו היקר.
הבחורים הצעירים שהשתחררו מהצבא גילו את חולשתה. היא אהבה את הלשון העברית יותר מאשר את גופה. וכשעבדה בבציר, בכרמים, הייתה רושמת מלים חדשות ששמעה, וכונסת את הפתקים בתוך חזייתה. ערימת הפתקים התפיחה את חזה ולרגעים היה נדמה שהיא אחת מהדוגמניות המרהיבות שראינו על בד הקולנוע הקיצי במדרון הדשא שלנו. ופעם אחת הם החליטו להעמיד את ריקי במבחן. מה חשוב לה יותר: הבלשנות, קרי אוסף הפתקים שצברה בתוך החזייה, או צנעת הפרט שלה והמוסר. והם התירו יום אחד, כאילו מתוך טעות את שרוך החזייה שלה, וכל פתקיה הכתובים התעופפו בין שורות הגפנים ובין האשכולות והעוללות שבכרם. ריקי עמדה במבחן בכבוד! היא הכריעה לטובת הבלשנות והמדע, והתרוצצה שעה ארוכה בין הבוצרים בחזה חשוף ומעורטל, ללקט את פתקי המילון העברי שלה. וכשעמדה סוף סוף, מתנשמת, מצטננת לרוח הבריזה הקיצית, רכנו כמה מהפועלות הערביות שעבדו בבציר, שהיו מכוסות מראשן עד כפות רגליהן, וסייעו לה לאסוף את הניירות האחרונים.
לימים הפכה לבלשנית ידועה, וספק אם זכרה את הניסיון המר והמבייש, שהתנסתה בו בכרמי הקיבוץ. בשנת 1988 לקתה במחלת הסרטן ונפטרה. אני מרגיש קרבה מיוחדת אל יהודיה אמריקנית זו, ילודת תרצ"ח, שנסיבות חייה הפכוה לדמות צבעונית כל כך. לכן התרגשתי כל כך כשגיליתי את האתר המוקדש לזכרה ברשת. לא התאפקתי, יצרתי קשר עם בעל האתר, היסטוריון יהודי, שהוא גם נכדו של הפילוסופוס הגדול הרברט מרקוזה. שלחתי לו את קיצור הדברים שכתבתי כאן. והוא, חרף גילו הצעיר, התרגש אף הוא. הוא בנה של אשתו השנייה של מרקוזה, ולאחר מות אמו, הייתה ריקי שרובר, אשתו השלישית של סבו, מעין סבתא חורגת מסוג מוזר. הוא הדפיס את קיצור הדברים בדפים שהקים באתר לזכר ריקי, וסיפור חייה הוא היום נחלתם של כל הגולשים ברשת, ובעצם נחלתם של כל באי עולם. יהי זכרה ברוך. חרף השנים הרבות שחלפו, עדיין מצטלצל לפעמים באוזניי קולה הצפצפני, כשהיא משתדלת לחקות את שירתה של ג'ואן באאז. כאילו עודנו יושבים ליד המדורה, בשכונת הצריפים הדלה של הצעירים, לפני שנות אלף בקיבוץ.