אתמול בצהריים אני יושב עם אח שלי במסעדה. אוכלים דג שאנחנו כל-כך אוהבים - עם תוספות ורוטב צלפים שעושה לדג רק טוב. מדסקסים על מיליון עניינים ונהנים מכל רגע.
והנה פתאום, קבוצה של אנשים מתקרבת במהירות לעבר המסעדה. כולם בריונים בגודל של מקרר 'אמנה' ובתוכם רק איש אחד בגודל טבעי.
אי-אפשר לטעות: המדובר באחד מראשי משפחות הפשע, אדם שכבר עבר כמה ניסיונות חיסול - לרבות ניסיון אחד שכמעט צלח ושלח את האיש מפונצ'ר כהוגן לתיקון ממושך בבית החולים.
בכניסה למסעדה החבורה מתפצלת. כמה מקררים נשארים בחוץ ותופסים עמדות מפתח, והשאר, בהם איש משפחת הפשע, נכנסים למסעדה ותופסים שולחן של שישה ממש לידינו.
ואז אתה נזכר באותם בעלי-חיים נטרפים, שנוהגים לזלול את ארוחתם בחיפזון ובלי ללעוס - העיקר לסיים ולברוח.
ואתה גם נזכר בשיעורי הטריגונומטריה בבית הספר, ומשרטט בדמיונך משולשים ואלכסונים כדי לחשב את סיכוייך להימצא בקו האש.
אני מנסה להרגיע את אח שלי ולוחש לו שברגע שתיפתח אש - יהיה בלגן גדול ובחסות המהומה נברח מהמסעדה בלי לשלם. רווח נקי.
פתאום, אלוהים אדירים, אדם חבוש קסדה מתקרב למסעדה. הבריונים בחוץ נדרכים. אתה מבין שהרגע מגיע. החיים עוברים מולך כמו בסרט - עד שמתברר שהמדובר בסתם שליח-פיצות תמים.
אנחנו גומרים איכשהו לאכול, משלמים ומסתלקים מהמקום בצעדים אטיים אך מהירים.
ואז, אוי ואבוי, אני מגלה ששכחתי את המשקפיים על השולחן במסעדה (בגילי כבר צריך לאכול דג עם משקפיים...). מה לעזאזל עושים? אני מחליט ששווה לחרף את הנפש בשביל זוג משקפיים וחוזר למסעדה בצעדים מהירים אך אטיים. הולך כאילו כלום ומשתדל שלא לעשות תנועות מיותרות. בכניסה למסעדה אני משחרר לעבר הבריונים חיוך של טמבל, חוטף בזריזות את המשקפיים וחוזר לאח שלי שממתין לי מאחורי עץ.
המסקנה ברורה: במקום לבזבז מיליונים על מסכות אב"כ - חשוב יותר שהממשלה תחלק לתושבים אפודים קרמיים.