בית צבי מעריך ומכבד קלאסיקה, ומחזה זה הוא בבחינת קלאסיקה עם רומנטיקה ומסר חברתי חריף. המאה ה-19 הייתה רבת התהפוכות מבחינה חברתית עד אז. המהפכה התעשייתית, המצאת הרכבת, החוקה שנוצרה תחילה בבלגיה ואח"כ התפשטה לשאר הארצות (אך אלינו היא עוד טרם הגיעה...) - כל אלה היו רקע להיווצרות מצבים חברתיים חדשים. מצבן העלוב של הנשים החל לעלות על הפרק. ואליוט, בבחירתה בשם עט גברי, שאפה לקבל יחס שווה כמו לגברים, שאז לא היה בנמצא. בספרה "דניאל דירונדה הטיפה לחידוש התיישבותו של העם היהודי במולדתו העתיקה, ומכאן נחשבה לאחת מראשוני הציונות. הגיבורה של "הטחנה על הנהר פלוס", מגי, פוצלה בעיבוד של אדמונסון לשלוש. את הראשונה, בת התשע, מגלמת ברקת מופקדי - שחקנית בעלת אישיות בימתית כובשת, ויכולת משחק ורסאטילית החודרת לצופה. האמירה שלה כנה, בלתי אמצעית וסוחפת. מגי הקטנה והפקחית מוערכת ע"י אביה האוהב (אבי גבריאלוב המרשים בחום ובכנות הרגש שהוא מחצין ובמשחקו המרגש), אך הוא מציין בשיחה עם הכומר, המחנך, שהוא מעדיף להשקיע בבנו תום, הפחות מוכשר, מאשר להשקיע בהשכלה לבתו הכה מחוננת. מגי, כמה שנים מאוחר יותר, מגולמת בידי מעין רובין, גם היא רגישה ועשירת מבע, אם כי יותר מרוסנת ולא משולחת כמו מגי הקטנה. מגי הבוגרת, בת ה-22, (לימור צרפתי) כבר מתלבטת בין אהבתה לחבר נעוריה מעוות הגוף (יונתן משעלי המעולה) , לבין אהבת סטיבן גסט (אסף בן לולו המקסים, שאף הוא, כמו האחרים, "יש לו את זה", והאמירה המשחקית שלו נוקבת וחודרת). אך אהבתה האמיתית בנפש (כמו אליוט עצמה) היא לאחיה תום, שסצינת הסיום של טביעתם בסלו מושן היא פנינה תיאטרלית שיצרה הבימאית אתי רזניק. בשפה המשתמשת רק באמצעים תיאטרליים, ללא אביזרים ותפאורה ספציפית, כשהם מדמים בשפת גופם את הים הסוער ואת טביעתם בו. פיצול הדמות לשלוש מדגים את ההתלבטות של הדמות, כשלכל אחת מהן דעה אחרת על כל נושא, והמתח בין השלוש מניב את ההחלטה הסופית והתיחחסותה של מגי לבעיה או לסיטואציה. ההצגה הכה נוגעת ללב, מלאת הטיפוסים האנגלים המרשימים, כמו אמה של מגי - סמדר אדלמן הכה עדינה, אצילה, סבלנית וכנועה, אחותה של האם, דודה גלג (נלי צ'רנוברוב הדומיננטית, שבעלה כה חרד ממנה ומצמצם עצמו לידה לאין (רן גוזי, ששפת גופו מביעה אומר יותר מטקסט שכמעט ואין לו); כך גם בולט ברגישותו זוהר גלבוע המכמיר, כחבר הנאמן היחיד שנשאר למגי לכל אורך הדרך. הרומן הפתלתל, רב התהפוכות ועמוס הרגשות, המבטא היטב את הלך הרוח במאה ה-19, משמש ברעיונותיו כלי מקדם למהפכה המינית שהופיעה רק במאה העשרים. והספור רק מעורר זכרונות של ספריה של אליוט כמו דניאל דירונדה, האורג מרבלוי (סאיילס מארנר) ועוד. כך היא מצטרפת לרשימה המפוארת של צ'ארלס דיקנס, ג'יין אוסטין בכתיבתה הסוציאלית והפוליטית. ההפקה בבית צבי מתהדרת בשחקנים משובחים, בימוי מצוין, עיצוב תאורה פנטסטי של זיו וולושין, שהיה כדאי לאופרה הישראלית לשכור את שירותיו, עיצוב תלבושות תקופתיות מהודרות על כל סלסולי התחרות והעיטורים של אירנה שר, עיצוב תפאורה מינימליסטי אך משמעותי של סלבה מלצב, הדרכת טקסט של אסי אשד, שבזכותה - סוף כל סוף שומעים על הבמה עברית תיקנית, ונגינת פסנתר באולם של יאיר סרי ומתנאל בראשי לחלופין, המעניקה צבע למתרחש. הצגה מוקפדת ומומלצת, שלו קוצרה מעט בחלקה הראשון, היה קצב המערכה השניה פחות מאולץ, ובסך-הכל היצירה הייתה מקבלת את השדרוג הקטן והראוי. שאפו ליוצרים ולשחקנים על החוויה.