"חזקת הגיל הרך" אינו הנושא היחידי שבו הפמיניזם הרדיקלי בוחר לצדד דווקא בחוק או בתקנה או בהתנהגות מפלת הנשים. בחושבם כי אם בכל קונפליקט בו מעורב מחד-גיסא גבר ומאידך-גיסא אישה, צידוד באישה מהווה עשייה פמיניסטית, מגיעים הארגונים הפמיניסטיים (חלק, לא כולם) לכדי אפליית גברים שיטתית, לטיפשות, לשטחיות ומעל לכל – לפגיעה ולזילות במאבק הפמיניסטי האמיתי והצודק, שעיקרו יצירת שוויון אמיתי בין המינים, ולא העדפת נשים אוטומטית באשר הן נשים (שגם זו אפליית נשים, אם חושבים על זה לעומק).
הנה, לדוגמה, מקרה "האונס" בירושלים. סאבר קאשור הכיר מישהי בירושלים. הוא סיפר לה שהוא רווק יהודי, וכעבור כמה דקות הם שכבו. היא רצתה את זה? הלכה הבחורה והתלוננה כי נאנסה. תלונה מטופשת? תלוי את מי שואלים. לדברי הפמיניסטים, מדובר באונס "למהדרין". זאת משום שלא הייתה כאן הסכמה אמיתית מצד האישה. היא הסכימה להיבעל ליהודי, לא לערבי. הוא הורשע ונידון לשמונה-עשר חודשי מאסר! ולא – הוא לא הורשע בגין קבלת דבר במירמה, אלא באונס, כאחרון אורבי הסמטאות. לכאורה, פסיקה נכונה (ובפרט שמדובר בערבי שנגע ב"בנות שלנו". "למי איכפת ממנו באמת..."). אבל, למעשה, פסיקה זו אומרת שאישה, גם כשהיא מסכימה, עוד צריך לדון בזה איזה גבר, שופט למשל - הן אינן כשירות, באמת, לקבל החלטות. מכאן, אגב, שכל "לוקש" שמישהו אומר למישהי, כל סיפור האדרה-עצמית הוא עילה לאונס אם אחריו בא משגל.
גם בעניין
גואל רצון ראינו כיצד נשים אקדמאיות - שלא הוחזק קנה אקדח צמוד לראשיהן ולראשי ילדיהן, שדרו עם רצון מרצונן החופשי, הוגדרו על-ידי הפרקליטות כמי שלא, באמת, הסכימו לדור עם רצון ומשכך – הוחזקו בתנאי עבדות. כל זאת ועוד הרבה, למצהלת ליבם של ארגוני הנשים שחושבים שאם גבר מורשע בקונפליקט מול אישה זהו אקט פמיניסטי, ואינם מבינים שמה שקורה כאן, למעשה, זה שלילת כשירותן המשפטית של נשים, קביעה כי רצונן כפי שהוא מתגלה אובייקטיבית בטל ומבוטל. זהו מדרון חלקלק שבסופו מי שטענו כל השנים (ובצדק) שאם אישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא", מביאים את האישה למצב שבו אם היא אומרת "כן" – אין לזה שום משמעות. מכאן ועד ליום שבו יבוטלו חוזים שערכו נשים כי הן חלשות יותר, פגיעות יותר וכולי, כפי שטוען – במפתיע יש לומר - הפמיניזם הרדיקלי, לא רחוק. ועל זה ייאמר: "מהרסייך ומחריבייך ממעייך יצאו".
ולא – כותב שורות אלה לא סובר שאין אפליית נשים בארץ. יש, וכשמתגלה מקרה מפלה יש להילחם עד כלות. אולם הבעיה אינה בחקיקה. החקיקה בעניין זה דווקא בסדר. כבר ב-1951 הוחק "חוק שיווי זכויות האשה" שקובע בסעיף 1 א' שדין אחד לאיש ולאישה, והרשויות כן פועלות לפיו. בתחום הפוליטי - הייתה לנו
גולדה מאיר כראש ממשלה כשהעולם עוד "הלך על ארבע" בעניין שוויון נשים פוליטי, וגם היום ראש המפלגה הגדולה בכנסת היא – מה לעשות, פמיניסטים מדומים, אי-אפשר להתכחש לעובדות – אישה. הבעיה נעוצה – כמו בהרבה תחומים אחרים – בחוסר אכיפה. משכך, לדעתי, עיקר המאבק הפמיניסטי היום הוא בעידוד אכיפה שוויונית. אבל בשום פנים ואופן לא ביצירת חקיקה ובצידוד בחקיקה קיימת - שרק מוסיפה אפליה על אפליה.
אז, באמת, הפמיניזם (האמיתי) השיג הרבה. המון! וטוב שכך, ואל לו לעצור. אבל מלחמות האיוולת האחרונות שמתנהלות על-ידי חלק מארגוני הנשים בתורת "אם היא אישה - היא בטוח צודקת", גורמות לרבים (וגם לרבות) לחוש שהפמיניזם שוב איננו אותו הזרם שבא להשוות בין המינים ולתקן עוולות מגדריות, אלא זרם דווקני וילדותי, שאין לקחתו ברצינות ושמרוב צעקותיו "אנס-אנס" או "מפלה-מפלה" (בתורת "זאב-זאב" מהמשל הידוע), אין לדעת מתי יש לעמוד לצידו לעזר ומתי לבוז לו בוז עמוק ומזלזל ולומר: "עזוב – שטויות ודמיונות של נשים...".
