היא התלוותה לשאר בני משפחתי שהלכו אחרי אל האוטובוס. להיפרד, כביכול. נשקתי לה נשיקת פרידה מוזרה. זמן כל כך קצר עבר מאז שנולדה, עד שלא הספקתי בכלל להכירה. היא חייכה אלי חיוך תינוקות תמים, כאילו ידעה שאנחנו נפרדים. הנשים הגדולות שהצטופפו מעליה היו חיוורות ורציניות. אחדות מהן לא התאפקו ובכו קצת, ליד האוטובוס המתמלא לאטו. זה היה במוצאי שבת שהיה גם מוצאי יום הכיפורים, לפנות ערב, בשנה שלא אשכח לעולם, תשל"ד, הלא היא 1973.
אחר כך חלפו שבועות ארוכים. לא התראיתי עם המשפחה בכלל ועם התינוקת בפרט. בקושי הצלחתי להחליף עם אשתי כמה משפטים משובשים מניידות הטלפונים הממורטטות. החופשה הראשונה שלי, שלאחר הפסקת האש, הייתה קצרה מאוד ודחוסה נורא. ולא התפניתי ממש אל התינוקת. צריך הייתי להרגיע את אשתי, לחדש את הקשר עם הילדים הגדולים. להפיג את פחדיהם ולהשיב על שאלותיהם רוויות החרדה. ולחשוב לרגע, יחד אתם, שהנה עכשיו, באמת, שוב הכול יהיה בסדר. והכול ישוב להיות כשהיה. ובתי הגדולה אמרה לי שלעולם לא שבתי להיות מה שהייתי אתה על הדשא, במשחק המטקות, בצוהרי השבת הארורה ההיא, לפני שפרצה המלחמה.
אשתי ואני כינינו את התינוקת "ילדת המלחמה שלנו", אבל זה היה רק בינינו, כשהאחרים לא שמעו. בדקות הקשות שלפני נסיעתי.
החזרה אל קו-האש במובלעת הסורית הייתה פתאומית והותירה דברים רבים לא פתורים ולא גמורים. בכל הדרך הארוכה מהבית אל תלי הבזלת הגבוהים, הטרידה אותי המחשבה שלא נהגתי עם התינוקת כשורה. פחות מדי חיבוקים, פחות מדי נישוקים. אבל לי היה צורך גדול להפיג את המתיחות שהצטברה בתוכי במלים, בשורות קצרות, בכתיבה על נייר. והיא לא ידעה אז אפילו מילה אחת קטנה.
השירות הממושך שלאחר הקרבות התארך והתמשך חודשים רבים ללא קץ. קשה היה לאחות את הקרעים. והחופשות הקצרות מדי לא תמיד סייעו. התינוקת שלנו גדלה מעט בינתיים, אבל אני נשארתי מרוחק. "ילדת המלחמה" תבעה את שלה. ומבלי שנרגיש נוצרו מחיצות. מחיצות דקיקות, אך לא כל כך שבירות. מסביבי ראיתי חברים, שגורלם לא שפר כגורלי. אחדים חזרו שלא כתמול שלשום. אחדים חזרו לאחר פציעה ממושכת. ואחדים לא שבו כלל. לרבים היה קשה לגשר על פני התהום שנכרתה לפתע לפניהם. הרגשת הנבגדות הקשה פקדה לראשונה חיילים ואנשי מילואים רבים. הרוגז והתסכול הכו שורשים. התפרצו הגלים הראשונים של תנועות המחאה.
לפעמים הייתי מוצא גם את עצמי כועס וממורמר, מבלי דעת, על "ילדת המלחמה שלנו". כאילו בשלה הסתבך הכול. כאילו בגללה באו הריחוק, המצוקות, השירות הקשה שלא היה לו סוף. כאילו בגללה אמרה לי בתי הגדולה, אבא, מה קרה לך? העיניים שלך ריקות. האם לא הבטחנו לתינוקת חיים טובים יותר? למה היא צריכה להתנסות בכל אלה? האם לא הבטחנו לה חיים בטוחים יותר? הרי לא אשמתה היא שהפכה בעינינו ל"ילדת מלחמה"
ואחר כך באו השחרור הנכסף והשיבה העצובה הביתה. זה לא היה אותו הבית, זו לא הייתה אותה הארץ. ישבתי שעות ארוכות מול הטלוויזיה בעיניים ריקות. היה קשה להמשיך את החוט שנטווה עם הילדים ונחתך באחת בצוהרי השבת ההיא, כשלהקי המטוסים כבר חורשים את השמיים והצפירות קרבות. גם הניירות שחשבתי שיסייעוני לא עזרו. המלים המנחמות לא באו.
מאז אני מנסה לסלק ממנה ומעצמי את הכינוי העגום "ילדת מלחמה". היא גדלה מאז אותם ימי מלחמה קודרים. וגם יפתה לא מעט. והריהי ילדה ככל הילדים. גם על המלחמה כבר אין מרבים לדבר אצלנו. לא נוח משום מה. לא נוח להזכיר ולא נוח להיזכר. ורק לפעמים, כשאיזה צל חולף ועובר מעל לראשינו, אני מזכיר לאשתי את הכינוי המוזר שנתנו לתינוקת שלנו, כשאשתי נשאה אותה על זרועותיה, אל מגרש החנייה המאובק, אל אוטובוס החיילים המתמלא לאטו. ואני אומר אז לה ולעצמי: ארור היום ששוב יכונו בו תינוקות רכים "ילדי המלחמה שלנו".
