|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
המחאה החברתית של בן-יהודה לא הייתה מוגבלת לאפליית נשים. "הפנתרים השחורים, שזעזעו את המדינה כמו שצריך, צודקים במאה אחוז", קבעה. "תביט איך משרדי הממשלה נערכו מחדש בעקבות ההפגנות שלהם. הפנתרים האלה צדקו כמו שאני לא יודעת מה. הם לא נהנים מהעוגה כמונו, אלה שהיו בצופים או בפלמ"ח והיו ילדים של כל מיני חשובים. בשבילנו הקמנו את המדינה הזאת. למה לא נותנים לילדי העולים גן ילדים מגיל שלוש?
"והפרדת הדת מהמדינה? איפה זה היה קיים לפני 48', יאללה! למה שולמית אלוני, המנוולת הזאת, נזכרה רק עכשיו לפעול בנושא? תראה מה קורה בירושלים. הרי אי-אפשר לחיות כאן בגלל הדתיים האלה! למה אני צריכה להתחתן ולהתגרש אצל דתיים, כשאף פעם לא הייתי בבית כנסת? הפרדת הדת מהמדינה היא ריאקציה שהחזירה אותנו אלף שנה אחורנית. אנחנו המדינה הכי ריאקציונית בעולם, אולי חוץ מסעודיה..."
"ואם אתה שואל אותי, לפני 48' היה יותר טוב בארץ הזאת", חתמה את הראיון. "התקוות היו תקוות, גם התוכניות איך תהיה המדינה, ומה יצא?"
כעבור 32 שנה שבתי וראיינתי את בן-יהודה. "אתם, הצעירים, פשוט לא תופסים מה שעבר עלינו, איך שכמעט כל החברים שלי נהרגו בתש"ח", אמרה הפעם. "ציפיתי להיהרג גם כן. לא יודעת איך זה לא יצא. הייתי שמחה מאוד אם הייתי נהרגת, כי נורא קשה עם הזיכרונות מאז. יש לנו על הגב את הערבים שהרגנו. והמחשבות שבגלל פקשוש שלנו נהרגו חברים. באמת אני לא מבינה איך נשארתי... אנחנו הקמנו את המדינה ועכשיו אנחנו הולכים פייפן ומפנים את השטח".
בשבוע שעבר יישמה את דבריה.
|
|
"הטרגדיה של התנועה הציונית, אולי גם של הסוציאליזם, שאין שם טיפת חוש הומור. אפשר לצאת מהדעת בגלל זה. אשכול היה הראשון שנשבה ממנו רוח רעננה. הרי המפא"יניקס האלה רק מייבשים את המוחות" | |
|
|
|
בכתבות שפורסמו אחרי מותה על אודותיה של בן-יהודה, סופר כיצד הפעילה את הדווידקה בצפת. האומנם? "השתתפתי בקרבות בצפת ובטבריה, בסיורים ובמארבים. אחרי שכבשנו סוף-סוף את נבי-יושע, ירדנו לסרפנד, שם עשיתי כל מיני עבודות מטה והדרכתי בקורס מ"פיות".
היא קיבלה דרגת סגן, הסתייגה מפרשת אלטלנה, ננזפה, הגיעה לאום-רשרש, אילת לעתיד, ארבעה ימים לאחר טקס הנפת דגל הדיו, ובהמשך מצאה את עצמה בלב פירוק הפלמ"ח. "בן-גוריון מכר את הצבא ל(יוצאי) בריגדה", התריסה. "אז הסתבר שקמה לנו מדינה בלי כסף והתחיל הרעב הגדול. אכלנו את כל התרנגולות של הערבים וזה לא הספיק...".
סגן בן-יהודה השתחררה ביולי 49' אל מציאות אפורה והחלה את דרכה הפתלתלה באזרחות. "הייתי בת 21, מומחית לא רגילה בחבלה. מה עושים עם זה מחוץ לצבא?" תהתה. "בתור הבת של ד"ר ברוך בן-יהודה, מי שהיה ראש מחלקת החינוך, חיפשו בשבילי עבודה ממשרד הביטחון. אבל הנבלות שלא הלכו למלחמה השתלטו על כל הג'ובים".
במקום עבודה, סידרו לה מלגה ללימודי פיסול ב'בצלאל', שהיא מעולם לא סיימה. במקום זה נישאה לפיזיקאי פינחס אביבי, התלוותה אליו ללונדון כשיצא ללימודי דוקטורט והביאה שם לעולם את עמל, בתה היחידה, זו שלימים חזרה בתשובה והתיישבה בכליל.
כשהם שבו ארצה, למדה באוניברסיטה העברית. "דחיל רבאק, אתה לא מתאר לעצמך כמה זה מעניין ללמוד לוגיקה ופילוסופיה של המדעים", אמרה לי. אבל כמי שלא הייתה לה סבלנות להרצאות, לא השלימה את לימודיה. במקום זה קיבלה עבודת עריכה באנציקלופדיה 'מסדה', עברה לעריכה בלקסיקון למדעים מדויקים ומשם התגלגלה ללקסיקון הגיאוגרפי. "יצאתי מזה באמצע", סיפרה. "נהיה לי גועל נפש מהעבודה הזאת והפסקתי לעבוד בלקסיקונים עם כל הצ'יזבטים שיש בהם".
היא התלוותה אל הפיזיקאי שלה בנסיעתו לארצות הברית, הם לא ממש הסתדרו, וכשחזרו נפרדו דרכיהם. הגרושה הצעירה חיפשה, לדבריה, עבודה קבועה בממשלה. כשניסיונותיה לעבור ועדות מכרזים כשלו בגלל החוצפה שלה, החליטה לעבור ל'נוהל חירום': "כשראיתי שהכול מסחרה, פתחתי את פנקס הקשרים האישיים שלי, צלצלתי לכולם ואמרתי 'תשמעו, אני מחפשת ג'וב. זה בהול – גרושה צריכה להתפרנס".
|
כשנעצר קצת שטף דבריה, העפתי מבט לעבר דירתה העמוסה, שריח עז של המוני חתוליה עמד בה והיא גדושה בעיתונים מצהיבים, נוטפי היסטוריה. בן-יהודה הצביעה על אוסף הקמעות נגד עין הרע ועל אוסף הצדפים של ילדתה, ש"כמי שגדלה בבית שכזה, סביר שהיא לא תהיה ילדה רגילה".
מאלה עברה לכלי הנגינה שהיא, מי שכונתה השֵׁדה הבלונדינית, או הצהובה, של הפלמ"ח, אספה. "אני יותר מטרטרת ממנגנת", הודתה. לצד הכינור, שבו למדה לנגן עד גיל 16, היו שם גיטרה, שתי מנדולינות, חלילית, קונצרטינה (מפוחית יד) שבה ידעה לנגן קונצ'רטים של באך ומפוחיות, שלימים ניגנה בהן נוכח מצלמות הטלוויזיה.
עוד היו שם טלסקופ, רובה אנגלי ענתיקה נטול מחסניות, ספרי אמנות, וגם טלוויזיה שבה אהבה לבהות ולהרוג את הזמן. "תוקעים את העיניים ב'איירונסייד' (למי שזוכר...) כמו בשטקר ושוכחים מכל הצרות", העירה.
'תיבה' מהפלמ"ח לגמה כוסית קוניאק, משהו שהיא אף פעם לא התנזרה ממנו, והביעה את חששה שלאחר המילון לא תמצא עבודה. "הסקנדל הגדול של המדינה הוא שאף פעם לא ניצלו כאן את כוח האדם של הנשים", טענה. "פעם חבר הציע לי להיות מורה לנהיגה אצלו. הלכתי ל משרד התחבורה, חתמתי על כל מיני טפסים, עד שקיבלתי הודעה שזה לא בשביל נשים. אתה מבין באיזו מדינה אני חיה?"
"ושלא יספרו שאין כאן אפליה", המשיכה לשחרר קיטור. "שמע, הייתי בכנס מנהלי יחידות של משרד העבודה. מה-300 שבאו לשם בסך הכול היו רק שלוש נשים. מה זה? מישהו יוכל לצ'זבט לי שלא היו בנמצא נשים יותר מתאימות מכל הגלמים שישבו שם? ומה בצה"ל? איפה קצינות החבלה שהיו בפלמ"ח? יש ריאקציה בתפקוד של בנות בצבא. איך ברוסיה יש טייסות ופה לא? מי אמר שטייס חייב להיות רק ממין זכר? בכושר שלי אני מוכנה להתחרות עם כל הזכרים, רק תביא לי אותם אחד-אחד!
"אנחנו קורבן של החברה. אישה – רוצים שהיא תהיה טמבל וכשעובר עכבר היא תצעק געוואלד. מעודדים נשים להתרחק ממתמטיקה, שזה חוקי החשיבה. כל בת שאומרת 'אוי, אני ומתמטיקה', כאילו אומרת על עצמה שאין לה שכל".
"האישה היא שפחה כאן!" התמרמרה בן-יהודה. "זכר, כשהוא חוזר מהעבודה, הוא על הפאנטופאלאך (נעלי בית) ואילו האישה כשהיא חוזרת מהעבודה, כמו שפחה היא עושה את כל עבודות הבית".
|
|
"אם הייתה לגיטימציה לסלנג, סנובים מטונפים כמו יעל דיין ועמוס קולק לא היו עוברים לכתוב באנגלית. שפה זה דבר נוזל, זה דבר זורם, זה דבר חי. אין איש שיעצור בעדה" | |
|
|
|
קיבלו אותה למשרד העבודה שבראשו עמד מפקדה בפלמ"ח, יגאל אלון. התפקיד הניהולי שהוטל עליה שיגע אותה. "בביורוקרטיה אתה משקיע טון כדי להזיז משהו במילימטר", קבלה. כשנמאס לה, הועברה ללשכת הדובר של השר, ותוך שנה נשבר לה גם מזה. "יותר מדי מגעים עם הפוליטיקה", רטנה. כשהגיע שר עבודה חדש, יוסף אלמוגי, הועברה לעבודת עריכה שבה הועסקה שנים. "ניצלו שם אולי עשרה אחוזים מהיכולת שלי, אבל זה ג'וב שאִפשר לי לגשת להכנת המילון", העירה.
זה היה 'המילון העולמי לעברית מדוברת', מילון הסלנג שהוציאה עם דן בן-אמוץ, שפרסם אותה. בן-יהודה הגיעה אליו בשיטת הפוך על הפוך. "רציתי משהו לא מדעי והתכוונתי לאסוף את המילים שוועד הלשון (האקדמיה ללשון העברית, יב"א) המציא ואיש לא השתמש בהן", טענה. במקום זה שיתפה פעולה עם ידידה מהפלמ"ח, בן-אמוץ, בחיבור מילון סלנג. "אני אספתי את המילים, הגדרתי אותן מבחינה לשונית, ועל דן היה לצרף מובאה מתאימה ולהיות אחראי על הצד הגרפי", העידה באוזניי, כשסביבה מגובבות ערמות קונטרסים מהמילון.
לדבריה, כשנודע על מה הם מסתודדים בפגישותיהם בקפה ניצן, החלו מכריהם וקרוביהם להמטיר עליהם מילים מכל עבר. כשיצא המילון, היו מחבריו מוכנים להתקפות-נגד. "קוראים לנו רוצחי השפה העברית? זה ההפך הגמור", רתחה. "שטויות מי שאומר שמילון כשלנו יזיק ויקלקל. אם הייתה לגיטימציה לסלנג, סנובים מטונפים כמו יעל דיין ועמוס קולק לא היו עוברים לכתוב באנגלית... שפה זה דבר נוזל, זה דבר זורם, זה דבר חי. אין איש שיעצור בעדה. שום גאון באקדמיה לא יעכב את התפתחותה".
|
|