שלום לכם, אחיי המתנחלים. זוכרים? אני ביבי. מהימים הטובים שהיינו ביחד ונלחמנו בטרור, מבית ומחוץ. אני ביבי מהימים של "הם שכחו מה זה להיות יהודים"... את זה בטח לא שכחתם. לא התראינו זמן רב. נו, טוב. הייתי עסוק. אולי לא ידעתם, אבל אני כבר ראש ממשלה שנתיים, והעבודה כאן בלשכה מעל הראש. גם שרה לא בדיוק מקלה על המשימות. אני שמח להיפגש עמכם דווקא עכשיו, כשדמכם ניגר. עכשיו יש לי אומץ - וגם מוסריות - לתמוך בכם. אם לומר את האמת: כשמתיכם מוטלים לפניכם, זה הרבה פחות מפחיד להגיד עליכם משהו טוב. אבל גם את זאת חסכתי מכם הלילה. כלומר, לא אמרתי את שבחיכם בפניכם. גם לא את המעט... הרי אין אומרים את שבחו של אדם בפניו. בשבוע שעבר יריתי בכם - באמצעות אהוד - אבל זה לא מפריע לי לבקש הלילה את אהדת העולם עם הטרגדיה, שברצח התינוקות שלכם. היום זה עוזר לי. השבוע אני צריך לשאת נאום לאומה והאיברים המפוזרים של הילדים שלכם בהתנחלות באיתמר, יסדרו לי את הדברים שאני מבקש לומר. לא טעיתם - אומרים עליי שאני טוב בדיבורים. גם אתם וגם אני יודעים את זאת טוב מאוד: מעולם לא שלחתי אליכם איש יחסי ציבור, כדי להסדיר מול התקשורת את יחסי האהבה-שנאה בינינו. למה בעצם צריך? אתם עושים את זה מעולה. כשאני יורה בכם - אתם מאשימים את אהוד, וכשיורים בכם אחרים - אתם שוב מאשימים את אהוד. אתם תפסתם את זה הרבה יותר טוב מיועציי לתקשורת. חלוקת העבודה הזאת... נו... חלוקת העבודה הזאת ביני ובין אהוד... כלומר, שהוא יהיה האיש הרע בעיניכם... שהוא יירה בילדים שלכם ואתם תבהירו לכולם שעליי לפטר את שר הביטחון. היום - כפי שנוכחתם על בשרכם - די בסכין אחת כדי לשסף את גרונותיכם, ושוב אתם חוזרים להאשים את אהוד. אם תלכו הרבה יותר רחוק, אתם תבינו, שגם בעתיד, כשהכור באירן יתחיל לרתוח, אהוד יישא באשמה. לא אני. זוכרים? קיץ 2005. אתם התארגנתם בחולות הים של גוש קטיף. אני הלכתי עם אריאל שרון לאורך כל הדרך. אריק נתן לי את הקופה הציבורית כשר אוצר, ואילו אני בתמורה תמכתי בתוכנית הינתקות. צידדתי בחורבן היישובים. הרמתי ידי פעם אחר פעם בעד הפקרת ציר פילדלפי. אחר-כך - כל עם ישראל יודע - האשמתי את אריאל שרון באוטוסטראדה של הטרור, כפי שהפך בעיניי ציר פילדלפי, כעבור שבועיים בלבד מהצבעתי בעד נטישתו בממשלה ובכנסת. אני גם אמרתי אחרי ההינתקות - בהיותכם זרוקים בשיכוני הפח שלכם - ששרון הפך אתכם לפליטים בארצכם. כזה אני. אני תמיד לוקח אחריות כשצריך, ונשאר בספרי ההיסטוריה זך ונקי. הרי אתם קונים את הטריק הזה, ורק לפני ימים אחדים נציגיכם בכנסת כמעט הצטרפו אליי לקואליציה. אתם בדרך הנכונה, אחיי המתנחלים. המשיכו לדבוק בגרסתנו המשותפת. שננו לעצמכם, גם באוזני בנכם: שרון זרק אתכם מגוש קטיף והפך אתכם גולים בארצכם. אהוד (אולמרט) ייסר אתכם בשוטים בעמונה. אהוד (ברק) הקפיא לכם את החיים. אהוד (ברק) צלף בכם בכדורי צבע, שהיו, כך חשפתם, כדורים קטלניים. עכשיו אהוד (ברק) פרץ את המחסומים בפני רבי-הטבחים. מחר, כשירעמו התותחים מאירן - דעו גם אז להגן עליי. נכון, אהוד לא פעל בזמן, כשהיה עוד אפשר לעצור את המטורף מטהרן. אהוד גם לא עצר את ההתחמשות אצל החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום. אני, לעומת זה, אחראי בלעדי לצמיחה המשגשגת במשק, שהשאירה את כל יתר עם ישראל לג'סטות של 'חסדי נעמי'. לסיום, אין טובים מכם, אחיי המתנחלים, כדי להוכיח, שאני תמיד הילד הטוב בכל סיפור. בינתיים, שלום לכם. אינני יודע מתי תהיה הפעם הבאה שניפגש. ללוויה המזעזעת לא אגיע. אני שונא לוויות. אבל, אנא מכם, יללו לכם בשקט. זה מפריע לי להרוויח עוד יום של הישרדות.