נג'ם פאוז נולד בשנת 1955 בכפר קליעה שבדרום לבנון. כבר מילדותו התחנך וספג במשפחתו את מורשת הקשר עם העם היהודי אותו התחילו כבר סבו ודודו עוד לפני מלחמת העצמאות. הם סייעו להברחת יהודים לארץ מסוריה ולבנון ובמידע מודיעיני.
משנת 1976 כשהחל בתחילה בחשאיות ויותר מאוחר רשמי ובגלוי, להרקם הקשר בין מדינת ישראל לנוצרים המרונים, התגייס פאוז ושימש בתפקידים שונים כולל ראש מנגנון הביטחון באזור מרג' עיון מטעם צד"ל עד 1998. בכל התקופה בה שהה צה"ל בלבנון היווה ביתו של פאוז בקליעה מוקד משיכה לקציני צה"ל - כולל הבכירים ביותר - אשר התארחו בו וזכו להכנסת אורחים חמה וטעימה, כמיטב המסורת הלבנונית. פאוז ומשפחתו עשו זאת מתוך אהבה והזדהות עם מדינת ישראל וצבאה ואמונה באינטרס המשותף לשני הצדדים.
משנת 1998, עם פרישתו של פאוז מצד"ל, הוא החל לעבוד עם גופי המודיעין של מדינת ישראל, בין השאר בגיוס סוכנים ומשתפי פעולה שהמשיכו לעבוד איתנו גם לאחר יציאת צה"ל מלבנון.
כדאי לדעת, שמשפחתו של פאוז הייתה משפחה עשירה בקנה המידה של לבנון. הייתה להם מחצבה, טרקטורים ומשאיות שסיפקו חול לענף הבנין כך שבמשך כמעט כל תקופת פעילותו, לא דרש פאוז ולכן גם לא קיבל תמורה כספית או טובות הנאה על פעילותו. יותר מזה. הוא הוציא מכיסו עשרות אלפי דולרים שהסתכמו במשך השנים אולי במאות אלפים על גיוס סוכנים, ופעילויות אחרות למען מדינת ישראל. גם לאחר שעבר עם אשתו לישראל, לקריית שמונה, המשיכה משפחתו להזרים אליהם כספים, כך שגם כאן לא נזקק, לא ביקש וגם לא קיבל כמעט שום הטבות מהמדינה.
בתקופה האחרונה חלה תפנית במצבו של פאוז. אשתו קבלה אירוע מוחי ואחר כך לקתה גם בסרטן כך שנאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ולהקדיש את עצמו לטפל ולדאוג לבריאותה. כמו-כן התפרסם בלבנון שנעצרו סוכנים אותם הוא גייס והוציאו עליו גם פקודת מעצר. משפחתו, כולל אימו הזקנה, נחקרה והעסק שלהם הוחרם, כך שהסיוע שקיבל מהם נפסק ופאוז עם אשתו החולה הגיעו עד פת לחם תוך שהם נאלצים לפנות את הדירה בה גרו בשכירות ולעבור להתגורר באוהל ברחובות קריית שמונה.
אנשים, כולל קצינים ואנשי מודיעין, שהכירו את פאוז מפעילותו ובכלל ניסו לדאוג לכלול אותו במסגרת השיקום שהעניקה מערכת הביטחון לאנשי המודיעין ועמדות בכירות בצד"ל, נכשלו. פאוז ואשתו התגוררו - לא ייאמן! בישראל שנת 2010 - ברחוב יותר מחמישה חודשים ללא שום סיוע ממערכת הביטחון.
על בסיס רמזים והבטחות, שההחלטה על שיקומם כבר בדרך, הם שוכנעו להתפנות מהרחוב, תוך פרוק האוהל, ולעבור לתקופת ביניים לדירה של קרוב משפחה אותה עליהם שוב לפנות עוד כמה ימים ולשוב לרחוב. נושא ההכרה והשיקום אינו נראה באופק וזה בעצם שכרו של מי ששיתף פעולה עם מדינת ישראל.
לאחר ששומעים ועוקבים מקרוב אחר סיפורו של פאוז, המסקנה היא אחת: פראייר מי שמשתף פעולה עם מדינה כמו מדינת ישראל.