לא ייתכן, שדווקא כאשר המשטרים הערביים מתנדנדים, הסכם השלום עם מצרים מוטל בספק והגז המצרי חדל לזרום, נתניהו ימסור לחבורה הפחות רצינית מבין כל קבוצות-השלטון הערביות, זו השולטת בקושי על רמאללה, את שדרת ההר המרכזית, שבלעדיה לא ניתן להגן על ארצנו.
ולא יכול להיות, שנתניהו ייתן לחבורת רמאללה את בקעת הירדן וישאיר בה רק כמה בסיסים צבאיים שתולים בשטח עוין, שלא יחזיקו מעמד יותר מאשר ציר פילדלפי, שנפל מיד לאחר הוצאת הצבא וגירוש המתנחלים מן העורף שלו, גוש קטיף.
בלתי נסבלת היא גם המחשבה, שההתיישבות בבקעת הירדן, פרי חשיבה אסטרטגית של תנועת העבודה שהבינה שרק משם ניתן להגן על הארץ, תיחרב דווקא בידי הליכוד, תלמידיו (המפגרים?) של ז'בוטינסקי.
לא יעלה על הדעת, שממשלה שפויה תמסור חלקים נרחבים מאזור C לאויב ולא תשאיר ל-350,000 יהודים אלא כבישים צרים ללא שוליים, כבלונים על חוטים.
לא סביר, שיועצי נתניהו לא הסבירו לו שירידתו המתמדת בסקרים נובעת מנטישת מצביעיו מן הימין שהחלו להשתכנע שנאום-בר-אילן-א' לא נישא ב"שין-קוף-ריש", והוא באמת מתכוון להקים מדינה פלשתינית. לא הגיוני שלא הבחינו בקשר שבין הקפאה בבנייה להקפאה בסקרים ולא הזהירו אותו, שהקפאה חדשה, על-פי בר-אילן-ב', תפיל את ממשלתו ותחסל את הקריירה הפוליטית שלו.
קשה להאמין, שהפוליטיקאים של הליכוד אינם תופסים שזכות-יוצרים של מפלגתם על "מדינה-פלשתינית-בעלת-גבולות-זמניים" תהפוך גם את ישיבתם בשלטון לזמנית ותעלה אותם על המסלול האובדני של מפלגת העבודה, שעם צאת נשמתה האידיאולוגית – גם הלאומית, גם החברתית – נופחת את נשמתה לנגד עינינו.
ולא בא בחשבון, שאדם נבון, משכיל ובקי מאין כמוהו בהיסטוריה כנתניהו, אינו מעריך את המשמעות הרת האסון של הפיכת "רשות" למדינה. שמעתה, תעמוד סמכות ריבונית מאחורי חתירתם תחת מעמדנו בכל פורום בעולם, ובתוקף הריבונות הם יכבלו את ידיו של צה"ל במלחמתו בטרור ויביאו לכאן צבא בינלאומי להתחבא מאחוריו. כמו-כן, ומכוח המעמד הריבוני יילחמו בנו להחזרת "הפליטים" על צאצאי צאצאיהם, ובחסות הריבונות יכניסו נשק ולוחמים, יחסלו את אקוויפר ההר, ישתקו את נת"ל בן-גוריון וידחקו אותנו לפינה בעזרת בריתות צבאיים עוינים, עד שיום אחד תתחלף חבורת השלטון הנוכחית באחרת, שתבטא בגלוי ובמעשים את רצונו הדמוקרטי של עמה להשמיד אותנו. או אז יעופו הטילים מן השומרון לשרון ו"השלום" יגיע ליעדו הבלתי נמנע – מלחמת-השמד.
לא הגיוני, שנתניהו אינו ער לסכנות האלה. הלא הוא בעצמו הצביע עליהן בנאומיו, ובפירוש התריע שכל התחייבות ערבית להימנע מכל אלה דינה להיות מופרת, וזאת בתמיכת העולם, מפני שריבונות, מן הרגע שהוענקה, מתגברת על כל ההגבלות.
ולא יצויר, שמי שמבקש להעניק ריבונות עם גבולות זמניים, אך ורק כדי להתחמק מנסיגה לגבולות 67', אינו מבין מעצמו שהייצור החדש לא ייתן מנוח עד שיגיע אל גבולות 67' וגם מעבר להם, ואת הכלים יספק לו המעמד הריבוני. כי רק הגבולות יהיו "זמניים", הריבונות תהיה מלאה!
איש כנתניהו אינו מסוגל לתפוש שהענקת ריבונות לרשות הפלשתינית היא כהשתלת שיני ארס לנחש? והוא אינו יודע, את מי הנחש הזה יכיש? ויועציו, האם נסתתרה בינתם? על כך הם עונים, שראש הממשלה אינו צועד לעבר הסכנות האלה מרצון. הוא בורח מפני סכנה גדולה יותר: הכרה כל-עולמית במדינה פלשתינית בגבולות 67'.
כאילו "מדינת הגבולות הזמניים" לא תביא אותנו לשם ממילא, ורק בייסורים גדולים יותר, ובריחה – כל בריחה – אינה מסתיימת כפי שחזה עמוס, שגם כפרו, תקוע, מצוי "בגבולות הזמניים" :
"...כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר, ונשכו הנחש" (ה', יט').
אמרנו : לא יתכן ולא יכול להיות שלא יעלה על הדעת ולא סביר וקשה להאמין ולא בא בחשבון ולא הגיוני ולא יצויר. ומה - אם בכל זאת?
אזי – השאלה עוברת אל עמיתיו וחברי מפלגתו של נתניהו: האם גם בינתם נסתתרה? אם לאו, מדוע נדם קולם, בעוד ברק ומרידור ומקהלת התקשורת כבר מתמללים בקול רם את נאום "בר-אילן ב'"?
ו"ישראל ביתנו", גם בתוכה ליקוי מאורות? וגם אצל יתר מפלגות הקואליציה – אפלה בצהרים? לשרון הכריזמטי והדומיננטי, לפחות היו "מורדים". האם רק ממשלו של נתניהו מינזר שתקנים? הלא אם רק שמץ ממה שמיוחס בתקשורת לבר-אילן ב' הוא אמת, עצם המשך שלטונו של נתניהו הוא סיכון לאומי!
על הרבה פחות מזה התקהלו המוני המצרים בכיכר-השחרור בקהיר, מובארכ לא סיכן את קיומה של מצרים. ובכל זאת: האם ממצרים נצטרך ללמוד לומר למנהיג כושל - "לך הביתה"!?.
