הטבח הנורא באיתמר שבו משפחה תמימה שילמה מחיר שאין נורא ממנו, פרץ את סכר התבונה. בעוד שבהחלט ניתן להבין את אזרחי ישראל הנסערים לנוכח המראות הכה קשים, הרי שאת התנהגות מנהיגנו ונבחרנו המדקלמים סיסמאות נבובות, קשה להצדיק. כל אחד פולט משהו אחר, מדבר בניגוד לדברי אחרים, וכולם נראים כעובדי עצות.
הממשלה מתכנסת בדחיפות. ההצעות לתגובה עפות בחדר הישובות. הרגש מתגבר על השכל והיצרים תופסים מקום של כבוד . ח"כים זורקים לאוויר העולם הצעות מהצעות שונות, זה מימין וזה משמאל. אין הגיון אלא איגיון, אך מה זה חשוב, העיקר יש הצעה.
ממשלת ישראל מחליטה לבנות, כך לפתע פתאום, הרי עד אתמול ראש הממשלה ניסה לשכנע שזו לא הדרך עתה כאשר כול עיני העולם נשואות אלינו. ראש הממשלה הכריז בביקור אבלים אצל משפחת פוגל: "הם יורים ואנו בונים". מצוין. אך למה 400 יחידות דיור בלבד? אלוהים יודע. ראש מועצת יש"ע טוען ש-400 יחידות דיור זה לעג לרש. אולי הוא צודק? אולי הממשלה צודקת? השמאל מכריז בביטחון מלא שההכרזה על הבנייה היא צעד טיפשי. למה טיפשי? ואם הוא טיפשי, מה עושים? גם הם מדקלמים את אותן סיסמאות הכה מוכרות שלהם.
עיתונאים המכבדים את עצמם כותבים שטויות כי הטיעונים ההגיוניים הסתיימו. "להרוג את המחבלים שביצעו את הפיגוע" זועקות כותרות ענק. "אין צורך לתפוס אותם חיים. מי שמסוגל לשחוט אישה וילד, הורים ותינוקות של בית רבן, דינו אחד: מוות." בסדר גמור. אך מה קורה עם אלה שבאים בידיעה ברורה שלא חוזרים יותר? כן, אותם מחבלים שהכרנו לפני שנים לא מעטות וכול "תקוותם" הייתה לעלות שמימה יחד עם אותם יהודים שהוא רצח באכזריות? אלה, כן אלה שעבורם מעשה נתעב כזה איננו אלא שער לעולם הבתולות החסודות, באמת יירתעו ממוות? שטויות.
עיתונאית אחרת יודעת בדיוק מה הפתרון: חלוקת הארץ, הקמת מדינה פלשתינית, סיום הכיבוש וכד'. נניח שהיא צודקת, או אז ישרור שלום באזורינו? מה זה חשוב, העיקר האמירה!. חמאס מוכן ללכת לקראת הפתרון המוצא על-ידי העיתונאית המכובדת? השאלה היא רטורית בלבד. ומה עם אבו-מאזן? אומנם הוא מוכן לפשרה המיוחלת עבור אותה עיתונאית? שאלו את מר אולמרט מה הציע לאבו מאזן ותיווכחו שאפילו תשובה לא קיבל.
מר נתניהו, ראש הממשלה, חוזר וטוען שהפלשתינים הם סרבני שלום. נניח שאותנו, אזרחי ישראל הוא כבר שכנע, למרות שהוא בעצמו לא סגור על כך. מה עם מדינות העולם, ארה"ב, אירופה, אסיה ודרום אמריקה אשר הבטיחו שבספטמבר יכירו במדינה פלשתינית בגבולות 67'? מה אז נעשה? יהיה בסדר!.
שר הביטחון חוזה צונאמי בינלאומי על ישראל אם לא תיעשה פעולה מדינית ממשית מצידה של ישראל. הקביעה מפחידה. השאלה היא, האם מר ברק הוא שר ביטחון מטעם האו"ם או שמא שר הביטחון של מדינת ישראל, שבין יתר תפקידיו הרבים, חייב לדאוג שפעילות דיפלומטית רבת היקף תצא לדרך מירושלים?
אין סטוטוס קוו במציאות, ורק שרלטנים יכולים למכור את הסחורה הזו שתוקפה פג מזמן. במקום שמירושלים תצא הבשורה של מהלך מדיני, אנו ממתינים, ממש כ"צאן לטבח", להיגרר אחרי המהלכים שאחרים יוזמים. מוזר מאוד שכל הרבה מוחות ראויים לכל שבח החיים במדינת ישראל אינם מסוגלים להציע תוכנית מדינית שתעביר את האחריות לתוצאותיה לצד השני.
למען האמת, גם זה לא מספיק, כי השאלה הגדולה היא, מה יקרה אם התוכנית המוצאת על-ידי ישראל לא תתממש? האם הפלשתיניםם יתאדו מכאן או יהפכו ל"חובבי ציון"? ומה יהיה במצרים, בסוריה, בלבנון ובירדן? האם מישהו חשב על כך והכין תוכניות לעת צרה? הספק הוא גדול מאוד. בקיצור, האם שאלנו מה אנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים?
לדאבון הלב, ישראל מלאה במשפחות שאבדו את היקר מכל. המפעל הציוני האדיר לווה, מאז היווסדו ועד היום, במעשי טבח ורצח שאין הדעת מסוגלת לקלוט את עומק אכזריותם. יתומי משפחת פוגל שבנס נותרו בחיים ישאו את צער האובדן עד ימיהם האחרונים. מבחינתנו, אין מחילה ואין סליחה. ישראל ידעה אירועים איומים ונוראיים ותמיד ידעה גם לקום מתוך תהומות הצער. גם הפעם, למרות הלב הדואב והבוכה לנוכח מחזה האימים של אב, רעיה ושלושה ילדים שנשחטו ללא כל אשמה, עלינו כחברה לקום שוב, לשנס מותניים ולאחד את השורות.
מנהיגינו חייבים להראות את הדרך, לא ליפול אל תוך מרה שחורה, ומתוך הכאב הבלתי נסבל להוכיח שיש תקווה, יש עתיד. הגיעה העת לעשות ולא רק לדבר ולפרשן את האירועים. את זאת ראוי למנהיגות להשאיר לאחרים. ותנחומים כנים לילדי משפחת פוגל ששרדו את הפוגרום שגבה מהם את היקר מכול.