במאמרו "העבדים של ארה"ב בנו מבצר אירופאי לימין הישראלי" (
הארץ 8.3.11) מלין
עקיבא אלדר על כי שטיח אדום לא קידם את פניו של ראש ממשלת הולנד לשעבר דריס ואן-אגט, בעת הגעתו לכאן לפני שבוע כאורח הרשות הפלשתינית. לדבריו, המדינאי הקשיש מרגיש כי "כאירופי הוא מחויב לעשיית צדק עם הקורבנות של קורבנות השואה...". אגב, חבל שעיתונאי ותיק זה אינו עושה צדק עם קוראיו ואינו מעדכן אותם כי על-פי אתר ויקיפדיה, עוד בהיותו שר המשפטים בהולנד, חולל המדינאי הנכבד, שהוא פרופ' למשפט פלילי בהשכלתו, סערה בדעת הקהל, כאשר דרש עוד בשנת 1972 לשחרר פושעים נאציים שריצו תקופות מאסר שם. אך אין זה העניין החשוב כאן.
הנושא העיקרי הוא הדעה המופרכת והמקוממת, שמצליחים הפלשתינים לקדם במידה לא מבוטלת של הצלחה, כי נפלו קורבן ל"פשעי אירופה" במלחמת העולם השנייה מצד אחד, ולפשעי הציונות - מצד שני, וכי "קורבנות השואה" הפכו את ערביי ישראל לקורבן בעצימת עין של אירופה אכולת רגשי האשמה. אחד ממקדמי הרעיון הנואל הזה הוא דריס ואן אגט, אשר מעריציו ואוהדיו הקימו לכבודו קבוצת דיון ותמיכה בפייסבוק.
נראה, כי אין באפשרותנו להשפיע ולשכנע מובילי דעת קהל באירופה ה"משומנים" היטב בכספי התמלוגים מן הנפט הערבי, כדוגמת סר הווארד דייויס, מנהל LSE הלא הוא "ליביה סקול אוף אקונומיקס", סליחה... "לונדון סקול אוף אקונומיקס" הידוע והמכובד, אשר נאלץ לאחרונה להתפטר, לאחר חשיפת פרשת התרומה הנדיבה של לוב וקדאפי ג'וניור, או ליתר דיוק, ד"ר קדאפי. ב-2008 קיבל קדאפי הבן מן המוסד תואר הדוקטור, ובמאי האחרון הוזמן לשאת דברים בעצרת חגיגית, כיאה למוסד בריטי שחרת על דגלו את זכויות האדם אשר בִּשְמן אינו חדל להשמיץ ולהחרים את ישראל. לנו אין המקורות הכספיים הנחוצים לשיחודם. יחד עם זאת, אנו יכולים ואף חייבים להשיב להם כגמולם באתרי האינטרנט (ואולי זה המקום לפנות לכל אחת ואחד מאיתנו לעשות כן), הנגישים לרבים מתומכיהם, שאפשר להניח כי אותם לא שיחדו בכסף, והם לא יוכלו לאטום אוזניים בפני נימוקים ועובדות. ניסחתי כתב תשובה לאותו מדינאי הולנדי, אותו כתבתי והפצתי ב"שטח האוייב", דהיינו באתר הפייסבוק לכבודו, ואני מביא בזאת את תרגומו לעברית.
טביעתה של "סטרומה" הייתה ממשית ביותר
"דריס ואן אגט, כפרופ' למשפט, האם היית טוען כי גם אדולף אייכמן הוא "קורבן של קורבנות השואה"?
עם כל הכבוד הראוי לראש ממשלה לשעבר, טענה זו שאתה מנסה לקדם היא מקוממת: אחרי שלוש שנות המרד הערבי כאן נגד הבריטים (1936 - 1939) הצליחו ערביי ישראל לגרום לבריטים לפרסם את הספר הלבן שמנע לחלוטין את עליית היהודים הלכודים באירופה, ולחסום את דרך המילוט היחידה שנותרה בפניהם. בכך הם הפכו למעשה, יחד עם הבריטים, לאחראים לתוצאה, קרי, להשמדתם שם.
כל זאת אירע עוד לפני המלחמה שבה פתחו ב-1948 (וגם לפני "ההתנחלויות"...), שמטרתה המוצהרת הייתה "לסיים כאן את מה שהתחילו, ולא סיימו, הגרמנים באירופה"...
לאחר למעלה מ-100 שנות מאבק מזוין שמנהלים ערביי ישראל נגד היהודים, ספגנו למעלה מ-20 אלף הרוגים. זאת, בעוד שאבידות הפלשתינים לא הגיעו אפילו לחצי מכך, כאשר הבריטים מצליחים להרוג בדיכוי המרד כעשרת אלפים מערביי ישראל רק בשלוש השנים שבין 1939 ל-1936.
מי כאן בעצם הקורבן, אנחנו או הערבים?
כפרופ' למשפט פלילי, לפני שהינך חורץ דין, עליך לדעת ולחשוב טוב יותר!".
עד כאן הדברים שכתבתי באתר הפייסבוק.
לסיום, מחשבה מסוימת שאותה אני רוצה לחלוק בינינו. גם אם אכולי הספקות שבינינו יתלבטו בשאלה הנוראה, עד כמה אפשר היה להציל, עד כמה היו הגרמנים מוכנים ל"עסקות" או ל"פתרונות" כדוגמת מדגסקר, או פלשתינה, באם אפשרות היפותטית זו הייתה מתאפשרת והופכת לריאלית, ניתן לומר בוודאות, כי במחלקת המדינה האמריקנית ובמיניסטריון החוץ (שלא לדבר על משרד המושבות) הבריטי, ההתלהבות להצלת יהודים לא הייתה רבה יותר. לעומת זאת, בוודאות אפשר לומר כי טביעתה של ה"סטרומה" לא הייתה היפותטית. לקוראינו הצעירים שלא שמעו, מדובר בספינה שהפליגה בדצמבר 1941 מקונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 769 פליטים יהודים המנסים לנוס מן המגף הפשיסטי באירופה. מטרתם הייתה להגיע לנמל קושטא (כיום - איסטנבול שבטורקיה) ולקבל אשרות כניסה לישראל. הבריטים התעקשו וסירבו לנפק אשרות כלשהן, גם לא "על חשבון" מכסת העלייה המצומצמת המותרת. כעשרה שבועות כלאו אותם הטורקים בספינה בתנאים בלתי אנושיים, ולבסוף גררו אותה בכוח אל הים הפתוח ללא מזון מים או דלק (האם ראש ממשלת טורקיה
ארדואן ידרוש התנצלות גם בשל כך? אולי בעילה של הסגת גבול?). שעות מספר לאחר מכן טבעה הסטרומה (ייתכן כי מפגיעת טורפדו) ורק ניצול אחד ממנה שרד.
טביעת הסטרומה על מאות יהודיה הפליטים הייתה ממשית ביותר. היא הייתה תולדה של אכזריות טורקית, אך יותר מכך הייתה תוצאה ישירה של הספר הלבן הבריטי וההתנגדות של ערביי ישראל להגעת יהודים לארץ, גם כשעמדו בפני סכנת השמדה.