לפני כמעט 63 שנה קרה דבר שיהודים חלמו עליו במשך שנים רבות, נלחמו עליו ואף הקריבו את חייהם למענו. הדבר הזה, כפי שכולנו יודעים, הוא קום המדינה היהודית - מדינת ישראל. יהודים, מאז ועד היום, מתמלאים בשמחה ובאושר על כך שאחרי שנים של מאבק יש לנו מדינה יהודית בארץ ישראל-מדינת ישראל.
לצערנו, לא כולם שמחו אז וגם היום. כמעט 63 שנה אחרי, עדיין לא כולם משתתפים בשמחתנו. אלו אשר לא השתתפו ולא משתתפים בשמחתנו הם המדינות הערביות. הן פתחו במלחמה חסרת תקדים נגדנו ברגע שהוסכם באופן סופי על הקמת המדינה היהודית - בעצם, על חלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית; במלחמה שלימים קיבלה את שמה - מלחמת העצמאות; מלחמה זו, על-פי היסטוריונים, התחילה בנובמבר 47' ונגמרה כעשרה חודשים אחרי הקמת המדינה, ב-20 ביולי 49'. אינני מסכים עם קביעה זו. מלחמת העצמאות לא נגמרה אף פעם. למען האמת, אנחנו בעיצומה ברגעים אלו ממש ואין לאף אחד באמת מושג מתי היא תיגמר.
ההבדל היחיד בין תחילת אותה המלחמה לבין ימים אלו של לחימה, הוא שמדינות ערב נלחמות בנו באופן עקיף ופחות גלוי (מצידן). הן הפעילו ומפעילות נגדנו ערבים אשר קוראים לעצמם "פלשתינים" וטוענים לזכות על המדינה הזאת, ועל כך שהם מוכנים לעשות איתנו שלום תמורת שתי מדינות בגבולות החלוקה, גבולות שבזמנו הם לא הסכימו להם. הטענה הזאת נשמעת כלפי חוץ בלבד, שכן בתוך חוגי ההנהגה שלהם הם מדברים על כך שזהו בסך-הכל עוד שלב בדרך לחיסולה הסופי של המדינה היהודית וסילוקנו, היהודים, מכאן (כך שבעצם אין כאן שום שינוי בתוכניות שלהם. הם עדיין מעוניינים לחסל את המדינה ולסלק אותנו. פשוט החליפו אסטרטגיה והפכו את זה לשלבים בדרך לחיסול, משום שב'מכה' אין הם מסוגלים לחסלנו).
חג הפורים מספר לנו על סיפור מגילת אסתר, סיפור של טוב נגד רע. המקום הוא ממלכה ענקית בשם פרס, והמזימה היא חיסולו של העם היהודי. יוזם המזימה הוא מקורב למלך בשם המן, אשר מחליט על חיסול היהודים ביום מסוים. המן משכנע את המלך שהמהלך הזה יעשה לו ולממלכתו רק טוב. בסופו של דבר, בשל אי-כניעה של היהודים ומלחמה נגדית, המן ותומכיו מובסים והיהודים נשארים חיים ושמחים.
ברצוני לערוך השוואה בין שני המקרים. בשניהם ישנם כאלו אשר מעוניינים לחסל אותנו. בשניהם מתפתחת לחימה. ההבדל בין המקרים הוא, שבמקרה של פורים אנחנו לא מוותרים ומנצחים; ובמקרה השני, במלחמת העצמאות על מדינת ישראל, אנחנו לא יודעים מה הסוף, אבל לצערנו יש כבר קולות אשר מעוניינים לוותר, ללכת לקראתם ולסיים את הסכסוך על-ידי ויתור על חלקי מולדת, על-ידי כניעה. מה שהם לא מבינים, זה שאסור לנו להיכנע, כי אם ניכנע פעם אחת ונלך לקראת הדרישה שלהם לשתי מדינות, תבוא עוד דרישה ועוד דרישה, והמלחמה תימשך ותימשך עד שבסופו של דבר נפסיד את כל מה ששלנו. כמובן שאנחנו לא רוצים שזה יקרה, שכן נלחמנו כבר כל-כך הרבה זמן וכל-כך הרבה דם נשפך, לא כדי לוותר ולהפסיד הכל.
בימים אלו אנחנו חוגגים את חג פורים, וזוהי ברכתי לחג: אל לנו לוותר, אל לנו להיכנע. שבסופו של דבר המלחמה הזאת תיגמר כשידנו על העליונה. שננצח את המלחמה כמו שבזמנו היהודים ניצחו את המן. שכל הדם הזה, הדם של המלחמה שמסרבת להפסיק, לא יהיה לשווא. שנהיה המנצחים הגדולים בסאגה הזאת. וסוף כל סוף אכן נוכל להיות עם חופשי בארצנו. ידידיי, שיהיה לכולנו חג שמח בתקווה לעתיד יפה יותר, עתיד שבו אנחנו יכולים לבנות ולגור בכל חלקה של המדינה הזאת, בכל חבל מולדת. עתיד שיחליף את האדום של הדם והשחור של המלחמה בצבעים קצת יותר יפים - בצבעי הכחול-לבן של המדינה היהודית.
