שקט, מנסרים

הוועד הצליח לדחות את הקץ במידה משמעותית, אך כשזה הגיע בסופו של דבר, הוא נותר ללא כוח ארגוני, ויכולתו להפעיל סנקציות נגד ההנהלה נפגמה קשות. "זה ועד של כלום", מגדיר זאת כיום גורם בעיתון, ומוסיף כי "הדבר הכי עמוק בו זה תחושת הכישלון שלו". מתחילת שנות ה-2000 ועד היום מספרם של העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי ממשיך להצטמצם ותנאי העסקתם מידרדרים. הם אינם עולים בדרגות ואינם מקבלים תוספות שכר. כתוצאה מכך, משכורתם נשחקת. שכרם של רוב העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי עומד על 16–20 אלף שקל ברוטו לחודש. בעבר היה סכום זה גבוה במידה משמעותית מהשכר הממוצע במשק ונחשב למשכורת מכובדת ביותר. כיום הסכום הזה שווה הרבה פחות. יחד עם זאת, סכום כזה יכול לממן שניים או שלושה עיתונאים צעירים, חסרי ניסיון ומעמד. לאור הקשיים הגוברים של תעשיית עיתונות הדפוס, וכניסתו של "ישראל היום" לענף, יש להניח כי במקום עיתונאי מאוגד אחד שיפוטר או יופרש מידיעות אחרונות, יובא עיתונאי עצמאי אחד, ויתר הסכום ייחסך. "אם רוצים להפוך את המקצוע למקצוע של מלצרים, שבאים לשנה והולכים", אומר מאירי, "אז זו הדרך". העיתונאית יהודית יחזקאלי, עד לפני כשנה יו"ר ועד העיתונאים בידיעות אחרונות, מספרת כי במהלך כהונתה ניהלה "מלחמה נואשת" כדי לשמור על העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי, אך מתארת זאת כניסיון "לשמר דינוזאור". היא מסבירה כי "העיתון הוא פרטי והרצון שלהם הוא כלכלי". עיתונאית שהועסקה בעבר בעיתון טוענת לשיתופי פעולה בין אנשי הוועד להנהלה ומצביעה על כך שיו"ר הוועד הנוכחי, יחזקאל אדירם, עבר את גיל הפרישה לפנסיה ועל כן יכולתו לצאת למאבקים מול ההנהלה מוגבלת. מנגד יש המצביעים על כך שאדירם דווקא פגיע פחות מכל יתר חברי הוועד כיוון שאינו תלוי בעיתון לפרנסתו. אדירם סירב להגיב לפניית "העין השביעית". לדברי עיתונאים אחרים בידיעות אחרונות, בעבר ובהווה, לא רק מניע כלכלי עומד מאחורי הכוונה לפטר את שארית העובדים המאוגדים, אלא גם מניע אידיאולוגי. "נוח לנוני שכל האנשים בחוזה הקיבוצי לא יהיו", אומרת יחזקאלי, "שווה לו כל מחיר. העיתונאים בחוזה האישי מקבלים מרות. הם [המנהלים] יוכלו לעשות איתם מה שהם רוצים ולפטר אותם עם מכתב באצטבה תוך יום". לדבריה, שרידי העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי בידיעות אחרונות הם האחרונים בתעשיה כיום שיכולים לכתוב בלי להתחשב ברצונות הבעלים. "זה מאבק נפשי, האנשים האלה לא מרוויחים הרבה כסף", אומר גורם אחר בידיעות אחרונות. "מאחורי הכל עומד המעביד עצמו ולא אף אחד אחר, והמעביד אינו חברה אלא אדם שמכיר את כל העיתונאים הרבה שנים. יש משהו בהסכמים הקיבוציים שנורא מקומם אותם. התזכורת הזו היא בלתי נסבלת מבחינתם". תהא הסיבה אשר תהא, הבחירה לוותר על שירותי עיתונאים ותיקים ועתירי ניסיון, תוך הסתמכות גוברת על כוח עבודה זול ומזדמן באופן יחסי, עלולה לפגוע בסופו של דבר בידיעות אחרונות ולא לסייע לו. ב-20 השנים האחרונות ביצע מעריב, שנקלע פעם אחר פעם לקשיים כלכליים, שורה של סבבי פיטורים ופרישות מרצון של מיטב עיתונאיו הבכירים וגם אלה מדרגות הביניים. במקום להשקיע בעיתונאים, להשביח את יכולותיהם ולנצל היטב את תפוקתם, העדיפה ההנהלה כוח עבודה זול ומזדמן. כספי המשכורות הגבוהות והבינוניות אומנם נחסכו, אך העיתון איבד מאיכותו, מיוקרתו וגם מהשפעתו ומכוח המשיכה שלו. ידיעות אחרונות, יש לזכור, שרוי בשנים האחרונות במצב שהנהלתו הנוכחית אינה מכירה – הפסד למתחרים. הכניסה הדרמטית של "ישראל היום" לשוק אילצה את העיתון, לראשונה זה עשרות שנים, להתמודד לא רק מול הרגלי קריאה משתנים, אלא גם מול מתחרה ישיר השואף לעמדת הבכורה בשוק. אימוץ הגישה שפגעה במעריב במאבק מול ידיעות אחרונות עשוי להשתלם להנהלת ידיעות אחרונות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך התוצאה עלולה להיות דומה לזו שאליה הגיעו העיתונאים המאוגדים בעיתון – כריתת הענף שעליו הם יושבים. מידיעות אחרונות התבקשה הבוקר תגובה לסוגיות המוצגות בכתבה זו, אולם היא טרם הגיעה.

לדברי אורון מאירי, שהועסק בעצמו כעיתונאי בידיעות אחרונות וכיום מייצג את אחד המועמדים לפיטורים, ועד העיתונאים בידיעות אחרונות לא שמר כראוי על כוחם של המאוגדים. "אין לי סכסוך עם הוועד ואני בעדו", מדגיש מאירי, "אבל היו מהלכים בעבר שהחלישו את ההסכמים הקיבוציים". מאירי מציין כי הסכמים שנחתמו בעבר מול ההנהלה שיפרו את תנאי ההעסקה של העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי, אך במקביל הקטינו את מספר העובדים המועסקים במתכונת זו. במלים אחרות, הטענה היא שהוועד שייצג את העיתונאים המאוגדים כרת אט-אט את הענף שעליו הם ישבו – אם מתוך העדפת השיפור בטווח הקצר על פני הטווח הארוך, אם מתוך שיקולים אישיים ואם מתוך הפנמת ההיגיון הקפיטליסטי של ההנהלה, שראתה בעצם העבודה המאורגנת דבר בלתי סביר. מנגד, יש לציין, הצליח ועד עיתונאי ידיעות אחרונות לשמר את זכויות העובדים המאורגנים זמן רב הרבה יותר מאשר מקביליו בעיתונים האחרים. אף שכיום הם מיעוט מוחלש, עשרות העיתונאים המאוגדים בידיעות אחרונות נותרו נוף חריג ושריד אחרון בתעשיה, שהקיאה מתוכה את העבודה המאורגנת כבר לפני שנים. בחינת ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין ועד העיתונאים בידיעות אחרונות להנהלת העיתון לאורך 20 השנים האחרונות מעלה כי בכל פעם הצליחו העובדים המאוגדים לקבל תוספת בשכר או שיפור מסוים בתנאי עבודתם, ובמקביל הסכימו להגדלת המכסה המוסכמת לעיתונאים המועסקים בחוזים אישיים. בד-בבד נעלמה מההסכמים הדרישה כי עיתונאים שתחילת העסקתם אינה על-פי החוזה הקיבוצי יעברו בתוך כמה שנים להיות מועסקים בחוזה הקיבוצי. כתוצאה מכך הפכו העיתונאים המאוגדים מרוב מוחלט למיעוט. בהסכם שנחתם בשנת 1991 בין ועד העיתונאים בידיעות אחרונות להנהלת העיתון סוכם בין השאר על תוספות שכר של 8% ונכתב כי "העיתון רשאי לקבל עיתונאים חדשים כעובדים על בסיס חוזים אישיים, ובלבד שבמשך תקופה של שמונה שנים מיום חתימת הסכם זה לא יהיה מצב בו יהפכו העיתונאים המועסקים על-פי ההסכם הקיבוצי למיעוט". עוד נקבע כי "עד 31.3.92 – לא יתקבלו יותר מ-20% עיתונאים לעבודה על-פי חוזים אישיים". בהסכם שנחתם בשנת 1992 הוחלט מצד אחד על תוספת שכר של 6%, וכעבור חודשים אחדים על תוספת של אחוז אחד נוסף, ומצד שני נקבע כי "עד ליום 31.3.93 לא יתקבלו יותר מ-28% עיתונאים לעבודה על-פי חוזים אישיים". בהסכם שנחתם בשנת 1994 נקבעה תוספת שכר של עוד כמה אחוזים, ומנגד נכתב כי "עד ליום 31.3.95 לא יהיו יותר מ-35% עיתונאים המועסקים על-פי חוזים אישיים". כמו-כן הוחלט כי "העיתון רשאי לקבל עיתונאים חדשים כעובדים על בסיס חוזים אישיים, ובלבד שבתקופה שעד 1.1.01 לא יהיה מצב בו יהפכו העיתונאים המועסקים על-פי ההסכם הקיבוצי למיעוט". "ההנהלה והבעלים שלנו הגונים באופן בסיסי, ולכן המצב שלנו שונה מזה שב'הארץ'", אמר בשנת 1999 יו"ר ועד העיתונאים בידיעות אחרונות דאז, יוסף (ג'קסי) ג'קסון, ל"העין השביעית". "נוני מוזס אמר לי שהוא יכול לנהוג כמו הנהלת 'הארץ', אבל הוא לא רוצה שאנשים ירגישו מאוימים. לכן הוא הציע לנסות למצוא מסגרת שתנציח את מעמדם של העיתונאים בהסכם קיבוצי, תוך אי-התעלמות מן המציאות, שתביא בסופו של דבר להישחקות הרוב בהסכם הזה". דבריו של ג'קסון נאמרו על-רקע נסיונו של כפיר לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדי הדפוס והמינהלה של העיתון. ועד העיתונאים גילה אז נאמנות להנהלה יותר מאשר לעמיתיו בעיתון, מגמה שהתחזקה שנה מאוחר יותר, עם נסיונם של אנשי הדפוס להשבית את הוצאת העיתון בעקבות דרישת ההנהלה להכניס טכנולוגיית דפוס חדישה. ועד העיתונאים עמד באותה עת לצד ההנהלה והשתיק קולות ביקורת פנימיים. עיתונאי ידיעות אחרונות בני ברק כתב אז ליו"ר הוועד ג'קסון: "הרגשת קבס אחזה בי כאשר צפיתי בך מנסה להסביר מדוע ההנהלה צודקת. לא צריך להרחיק לכת כדי לראות לאן הגענו אנו העיתונאים בגלל ועדים כאלה, כאשר בעוד חודשים ספורים יהיה פה חרם נגד ההנהלה שווה לקליפת השום. אתם מסייעים להנהלה לשבור את הוועדים האחרים". ג'קסון השיב לביקורת וטען: "לא ניתן להנהלה להתקפל. זה פשוט בלתי אפשרי. לא נחזור לשיטות העבודה של פעם. אילו היה מדובר באמת על סכסוך הקשור להסכם הקיבוצי, הייתי מתייצב לימין העובדים, אבל כאן מדובר על עניין מקצועי". תחזיתו של ברק התממשה. בהסכם בין העיתונאים המאוגדים להנהלה משנת 2002 אין עוד התייחסות למספר המועסקים בחוזה אישי. מרגע שמספר העיתונאים המאוגדים הפך למיעוט, תש כוחם.

- מכתבים אינם מחסנים - משחק המונופול - שמחת זקנתה - שם רגל בדלת - ואהבנו לעצמנו