במהלך השנים, התעוררה לא אחת השאלה מהו "שימוש במישרין" ע"י מוסד ציבורי לעניין פטור במס שבח במכירה ותשלום מס רכישה מופחת בשיעור של 0.5% (במקום 5%) ברכישה.
לאחרונה התעוררה השאלה בפני ועדת הערר שליד ביה"מ המחוזי בבאר שבע, בערר שהוגש על-ידי אוניברסיטת בן-גוריון. באותו מקרה דובר ב-4 דירות מגורים שנרכשו על-ידי האוניברסיטה למטרת אירוח של מרצים, עמיתי מחקר ומשתלמים מחו"ל, כאשר האירוח נועד להיות על בסיס מקום פנוי, לתקופות קצרות וקצובות, ומבלי שהאוניברסיטה תפיק רווח כלשהו מהדירות. מנהל מיסוי מקרקעין סירב להעניק את ההקלה, בטענתו כי אין מדובר ב-"שימוש במישרין" לצרכי האוניברסיטה.
כך לדוגמה נטען על ידו כי בע"א 527/69 בעניין הטכניון קבע ביה"מ העליון במפורש כי העמדת דירות לרשות עובדי הטכניון איננה בגדר שימוש במישרין. דין דומה נפסק מספר פעמים גם ביחס להעמדת
דירה ע"י בית כנסת או עמותות דתיות לטובת רבנים ובני משפחותיהם.
כמו-כן בפסיקות נוספות נקבע כי שימוש בהכנסה או ברווחים ממקרקעין לצורך מטרות המוסד איננו בגדר "שימוש במישרין", בין אם המדובר ברווחים שוטפים או ברווחים ממכירת הנכס.
ועדת הערר, דחתה את כלל הפסיקות האמורות שהוצגו על-ידי המנהל וקבעה כי אינן רלוונטיות בנסיבות העניין. אין המדובר בהעמדת הדירות לרשות עובדים, שכמוה כתשלום שכר (כפי שנפסק בעניין הטכניון). המדובר בהעמדת הדירות, ללא תמורה, לרשות מרצים וחוקרים מחו"ל, שאינם עובדי האוניברסיטה, וזאת כחלק ממטרות האוניברסיטה המופיעות גם בחוקתה - לשתף פעולה עם אוניברסיטאות אחרות וכן להקים להחזיק ולקיים מעונות מגורים.
כך לדוגמה, מפסיקה אחרת (עמ"ש 32/89) עולה שאף מנהל מיסוי מקרקעין עצמו מסכים שמעונות הסטודנטים משמשים את האוניברסיטאות במישרין, וועדת הערר קובעת כי נושא זה דומה לנושא העמדת הדירות לרשות החוקרים הזרים.
אין לנו אלא להסכים עם הגישה הכלכלית שנקטה הוועדה, הקולעת לטעמנו לכוונת המחוקק ומונעת צמצום שאיננו טבעי ואשר מנוגד למטרותיה הברורות של האוניברסיטה. מעבר לכך, ההבחנה בין עובדים לבין מי שאינו עובד, ובפרט בין עובד תושב ישראלי לבין ספק או יועץ מחו"ל המגיע לתקופה קצובה ומוגבלת בהחלט מוכרת ומקובלת בדיני המס.
כך לדוגמה, בעוד שתושב ישראל אינו רשאי לדרוש בד"כ הוצאות בגין מגוריו או מזונו, שונה הדבר לעניין הכרה בהוצאות שהיה של תושבי חוץ שהגיעו לצורך עבודה, לרבות ספציפית ביחס ל - "מרצה אורח", כהגדרת המונח בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות שהייה). ומכאן שההבחנה שנוקטת הוועדה הינה בהחלט במקום.
