עברית שפה נהדרת ולא שפת קופים עילגת

כולם קפצו על יהורם גאון, כיוון שאמר את הדברים הנכונים על מה שנקרא, "זמר מזרחי", ולא רק בעיניו הוא "זבל". הרבה זמן אני עוקב אחר האתר המצוין חורים ברשת, שמביא דברים מעניינים – ולעתים, מוזרים ושוליים – על המדיה החדשים (מדיה – היא מלה בלטינית. רבים של מדיום). באחד הפוסטים האחרונים שלו, ציטט גל מור, בעליו של האתר הזה, מחקר של יובל אריאב, שבדק את העושר הלשוני של הפזמונים הישראלים, ומצא, כי בארבעים השנים האחרונות אוצר המלים של הפזמונאים הישראלים מידרדר. חזרתי מההצגה, "עוץ לי גוץ לי" בתיאטרון הקאמרי, והתמוגגתי מהעברית הדשנה של אברהם שלונסקי. אומנם היא הייתה גבוהה מדי, ונכדי נזקק לתרגום סימולטני לעברית חדישה, אך אוזנינו נהנו בשומען סוף-כל-סוף עברית נהדרת ולא שפת קופים עילגת. אם איני טועה, ג'ורג' ברנרד שו כתב בזמנו, כי עילגות שפה מעידה על עילגות מוח. "בין האמנים שאוצר המילים בשירים שלהם הוא העשיר ביותר נמנים גם בני עדות המזרח כמו עופרה חזה, יהורם גאון וזהבה בן" – סיכם גל מור את הממצאים של אריאב. "הזמרים אשר להם אוצר המלים הדל ביותר הם משה פרץ, אבי ביטר, מושיק עפיה, קובי פרץ, יואב יצחק, איל גולן וליאור נרקיס, פחות או יותר הז’אנר שגאון התייחס אליו, אם כי גם שיריו של מוש בן ארי לא מצטיינים באוצר מלים עשיר ואף לא אלה של עמיר בניון או ארקדי דוכין שנחשבים 'איכותיים' יותר". כשאריאב בדק שירים ולא אמנים, התבהרה לו מאוד תמונת הדלות הלשונית. מסכם גל מור, "מובחנת מגמה מאוד ברורה של התדרדרות בעושר אוצר המלים של הלהיטים בארבעים השנה האחרונות, ממנה אפשר להשליך על מצב התרבות הישראלית, מבלי 'להאשים' אך ורק את הז’אנר המזרחי בבעיה. מאחר שהזמרים המזרחיים פופולריים במיוחד הם בחזית הרדידות. הולך ופוחת הדור, מתדלדלת השפה ואחרינו המבול".

מדינת ישראל ויתרה מזמן על ריבונותה על דרום הארץ – אזור חוטף עזה. במדיניות מטורפת של פייסנות כלפי הטרור, שהובילו הוזי אוסלו, הפוגרומיסטים מגוש קטיף ובטלנים בחאקי, הפכו את תושבי הדרום לבני ערובה של מדיניות מופקרת של ממשלות ישראל. המומחים הבטיחו בהבל פיהם, שלא ייפלו קטיושות באשקלון. הם צדקו, כמו תמיד: קטיושות (סליחה – רקטות גראד) אינן נופלות רק באשקלון, אלא בכל הדרום, ואם איני טועה אפילו הגיעו בהזדמנות חגיגית לגדרה.

שלושה-עשר עיתונאים, שסיקרו את האירועים בלוב, נעדרים, או נעצרו בידי ממשלת לוב, במהלך המהומות במדינה. כמו בכל מקום בעולם, גם במזרח התיכון הרוגש, מהווים עיתונאים טרף קל, כיוון שהם זרים ובלתי חמושים. יותר מכולם סובלות העיתונאיות. למרות היותן מערביות, היחס אליהן משפיל. זאת למדה על בשרה (תרתי משמע) לינזי אדאריו (Lynsey Addario), צלמת בעיתון ניו-יורק טיימס, שנעצרה בלוב עם שלושה מעמיתיה (כולל ראש משרד העיתון בביירות). הארבעה שוחררו אחרי ארבעה ימי מעצר בהתערבות שגרירות טורקיה בלוב. רק כששוחררה, והגיעה חזרה לבריטניה, היה לה האומץ לספר על הטרדות מיניות, שעברה במהלך ארבעת ימי מעצרה בידי כוחות התומכים בממשל קדאפי, על מכות שקיבלה, על איומים בהוצאה להורג ובעריפת ראשה ועל השפלות. זה מזכיר את סיפורה של לארה לוגאן, כתבת ותיקה ברשת CBS, שהותקפה מינית והוכתה כשסיקרה הפגנות בכיכר תחריר בקאהיר עבור התוכנית "שישים דקות" בחודש פברואר. לוגאן הנה רק אחת מכמאה עיתונאי חוץ, שהוכו והותקפו על-ידי ההמון המצרי במהלך ההפגנות במצרים. וכדאי לזכור, שהטרדה מינית של נשים לא-מוסלמיות הנה דבר נפוץ, זה קיים גם במחוזותינו. הטרדות מיניות הן נשק טרור, כהגדרת רוני אלוני סדובניק, שסיפרה, כי מפגינות השמאל נגד התיישבות יהודים בשכונת שמעון הצדיק בירושלים התבקשו בקיץ הקודם להופיע להפגנות בלבוש צנוע – כלקח מהטרדות מיניות של כמה מהן בהפגנות נגד הגדר בנעלין ובבילעין ובהפגנות בשכונת שמעון הצדיק. כמובן, עמדתה – כולל עצם פרסום התופעה – נתפסת על-ידי הזויות השמאל כהתקפה על צדקת מאבקן נגד עם ישראל, אך זה כבר עניין אחר לחלוטין. איני פסיכיאטר בהכשרתי, אך רצוי שמתנגדיה ומבקריה של אלוני סדוסניק ייבדקו בהקדם.

משטרת ישראל הנה עלבון לשכל הישר וסטירת לחי לאזרחי מדינת ישראל – ללא הבדל מין, מקום מושב ומוצא. פשוט משטרה גרועה; וכיוון שאין בשפה העברית מלים לתאר את רמתה התת-נמוכה, אסתפק בהגדרתה כרעה וכגרועה. איני מבין כיצד אין השוטרים – ובעיקר, מפקדיהם – מתביישים להיות שייכים לכוח כל כך עלוב בביצועיו ובשירות, שהוא מעניק לאזרחים. כשפרצו לביתה של ידידתי בשרון, נזעקתי למקום, כדי לעודדה. השוטרים הודיעו לה בטלפון, שלא ניגע בשום דבר, מפני שניידת של המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) תכף תגיע, ותלקט ממצאים מזירת הפשע. עברו כבר שש שנים מאז, והניידת טרם הופיעה בביתה. נזכרתי בניידת המתעכבת של מז"פ כשקראתי דוא"ל, שמופץ בעוצמה ויראלית באינטרנט – דברים, שכתב יקי דיין באתרו: כשהיה דיין בבית-העלמין "סגולה" בפתח-תקווה להקמת מצבה על קבר סבו, פרצו את רכבו, וגנבו ממנו את תיקו ואת ה-iPAD שלו. "לאחר ההלם הראשון" – כתב דיין – "נזכרתי בשירות של 'אפל', Find My iPad. התקשרתי הביתה, לכרכור, וביקשתי מבתי ורד להיכנס לאתר של 'אפל' ולהפעיל [את השירות הזה] ... תוך מספר דקות, הופיעה על מסך המחשב של ורד מפה ועליה סמן כחול מהבהב – האייפד שלי משדר את מיקומו המדויק". מאותו הרגע התחיל מרדף להשבת האייפד. הגנבים המשיכו במסע פריצותיהם מבית-העלמין "סגולה" לבית-העלמין "ירקון". משם הוא דלק אחריהם, בהנחיית בתו, ברחבי פתח-תקווה, עד לשכונת עמישב במזרח העיר. "בכל זמן המרדף, ניסיתי להתקשר למשטרה. 100. חבל על המאמץ" – ממשיך דיין. "'אדוני, תגיע לתחנה להגיש תלונה”… אבל אני רודף אחרי הגנבים ... 'אדוני, זה שוב אתה עם האייפד? אמרתי לך, תגיע לתחנה להגיש תלונה. אין מה לעשות'”. המרדף הביאו אל מרגלות בית בשכונת עמישב, ושם המתין לשוטרים, שהואילו להגיע. "הניידת מגיעה בסופו של דבר, אחרי כארבעים דקות, אבל השוטרת הנחמדה אומרת לי שוב שאין להם הרבה מה לעשות. אסור להם לדפוק על דלתות סתם ולדרוש שיפתחו בלי שיש להם חשד סביר. השוטר שאתה מביע התעניינות בטכנולוגיה. היא מתייעצת עם הממונים עליה. בסוף יש פשרה – הם מוכנים להיכנס אתי לחדר המדרגות". ורד, בתו, הפעילה מרחוק את האזעקה של האייפד. "אנחנו בחלל המדרגות בבניין ... האייפד מתחיל לצפצף. כן, אנחנו שומעים אותו! אבל לא ברור אם הוא מקומה שנייה או [מקומה] שלישית. השוטרת מתחילה לדפוק על הדלת, אבל הדלת נשארת נעולה. שכנה יוצאת ומתחילה לצעוק עלינו להסתלק אם אין לנו צו בית משפט … "פתאום אני מקבל טלפון נוסף מוורד. 'אבא, הם זרקו את האייפד מהחלון לכיוון הכביש!' הנקודה הכחולה על מסך המחשב מולה מראה, שהאייפד עכשיו מחוץ לבניין ... אני רץ החוצה מהר ולא מאמין למראה עיניי ... אני מוצא אותו מצפצף בין השיחים. לא להאמין. "השוטרים המומים. אם עד עכשיו חשבו שאני הוזה, פתאום הפכתי לגיבור. 'מה זה האייפד הזה?' הם שואלים ומבקשים שאסביר להם. מהגנבים הם שכחו מזמן. לא להאמין. מבחינתם, האירוע הסתיים. לא מעניין אותם שייתכן שבתוך הדירה בקומה השנייה, או השלישית ... יושב גנב ... [ש]פרץ מכוניות. הם, מבחינתם, סיימו את האירוע. 'תרשום, מספר אירוע 111, תלך עכשיו למשטרה ותגיש תלונה'”. מסכם דיין את החוויה, "תגידו, מה אני, פראייר? לנסוע לתחנה, לבזבז עוד שעות, למלא ניירת, כאשר אתם עומדים מול דלת שמאחוריה מסתתר גנב, ואתם לא עושים כלום? אז אם אני אמלא ניירת, אתם תרוצו אחריו ותעצרו אותו?" ויש לדיין שתי תובנות לטובת משטרת ישראל: "אין לכם מושג מה אתם עושים. אין לכם מושג איך להסתייע בטכנולוגיה העכשווית. סביר מאוד להניח שבדירה זו מסתתר אחד, שגניבה כזו הנה שגרת יומו. מתקשר אליכם אזרח ואתם מתעלמים. פתרון הקסם היחיד שלכם הוא, 'גש לתחנה להגיש תלונה'. הכישלון שלכם, כמה שהוא לא מפתיע, הוא עמוק ומהדהד. זה מתחיל במענה של שירות 100, שממש, אבל ממש, לא אכפת לו מהאזרח. הרצון להקשיב אפסי, והמוכנות לתת סיוע ממש לא קיימת. תחושה זו היא לא רק מאירוע זה, אלא גם מאירועים אחרים שחוויתי בחודשים האחרונים. "גם הרצון שלכם, משטרת ישראל, להילחם בפשיעה, ממש לא קיים. לא תצליחו לשכנע אותי שאין מה לעשות במקרה כזה, כאשר אתם עומדים, שוטר ושוטרת, מול שתי דלתות סגורות ואתם לא מוכנים לקחת יוזמה ולפעול. מאחת משתי הדירות הללו נזרק האייפד החוצה – ואתם לא עושים כלום. שוטרים – הבעיה זה לא האייפד שלי, אתם לא מבינים? האייפד הביא אתכם לגנבים – והגנבים הללו ימשיכו לגנוב מחר. תעשו משהו, למען השם!" [ההדגשות שלי – אב"ץ]. וכיוון שאנחנו בפתחו של האביב, יש גם סוף טוב לסיפור של דיין – יוסי מהיישוב אלעד, שהיה בדרך ללוויה בבית-העלמין "ירקון", מצא בצד הדרך את התיק של דיין, שהשליכו הגנבים, ובו פנקסי שיקים וכרטיסי אשראי. ודיין – הוא החליט לשדרג את האייפד שלו לאייפד 2. לו תור הממתינים לאייפד 2 היה בן יומיים, סבור דיין, לא היה טורח להידמות לקלינט איסטווד, והיה מסתפק בקניית מכשיר חדש. אבל לאייפד 2 ממתינים כחודש ...