בין השירים שנאספו אצלי על האופן שבו תיארו משוררות את היחסים בין גברים לנשים, מצוי גם השיר הבא של המשוררת נורית זרחי, שהוא פנינה שירית צנועה בתוך המאגר הגדול של שירת הנשים העברית על הנושא:
שְׁנֵי אֲנָשִׁים יוֹשְׁבִים
זֶה מוּל זֶה
אִישׁ יוֹשֵׁב בְּקָפֶה
וְאִשָּׁה מוּלוֹ
הִיא מַבִּיטָה בָּרְחוֹב
הוּא מַבִּיט בַּשָּׁמַיִם
אֲנָשִׁים עוֹבְרִים אֶצְלָהּ
עֲנָנִים אֶצְלוֹ.
זהו שיר קטן-מידות - אשר נדפס ללא כותרת. הוא חסכוני לא רק במספר המילים שבו (22 בסך-הכל), אלא גם בדרכי ביטויו. מבט צילומי על השיר לפני קריאתו מגלה, כי אפילו סימני הפיסוק נחסכו ממנו. ואכן, רק אחרי הקריאה וההתעמקות בתוכן כ"ב מילותיו של השיר, יתברר לקורא שסימני הפיסוק האפשריים הוסרו כדי להעניק עוצמה לסימן הפיסוק היחיד, זה שמופיע בסיום השיר, החותם במסקנה מיגדרית את האירוע המתואר בשיר.
אך גם ללא סימני פיסוק נוספים, ניתן להבחין, כי כל שתי שורות מהוות משפט חיווי עצמאי, ורק החלטתה של המשוררת להזרים את ארבעת המשפטים יחד מנעה את הפרדתם בשיר זה מזה. די בקביעה כי השיר בנוי מארבעה משפטים, כדי לחזור על כלל חשוב שעל קורא שירה לזכור - אחרי קריאת השיר בשלמותו, יש לבצע עיבוד של המידע בכל משפט בנפרד, ודווקא על-פי הסדר שבו מוצבים המשפטים בשיר.
סיפור האירוע
המשפט הראשון (שורות 2-1) מציג את גיבורי האירוע כ"שני אנשים" היושבים "זה מול זה", בלי לייחד אותם. בהעדר פרטים נוספים, נותר הקורא לפי שעה ללא תשובות על שאלות שונות שמעורר המידע במשפט הזה אצלו, כגון: מיהם שני האנשים? היכן הם יושבים? האם נקלעו באקראי לשבת יחד במקום שבו הם יושבים, או שקבעו מראש להיפגש בו? מהי בכלל ההצדקה להתעכב על מראה כה שגרתי, כמו של שני האנשים היושבים זה מול זה?
השאלה האחרונה מחזירה אותנו לפרט חשוב במשפט הזה, שעד כה לא התייחסנו אליו - השניים יושבים "זה מול זה", ולא "זה ליד זה". ולכן, אנו מוסיפים לשאלות הקודמות שאלה נוספת: האם בחרו השניים לשבת כך מטעמי נוחות לניהול שיחה נינוחה וידידותית ביניהם, או שבחרו להתיישב בצורת ישיבה זו, משום שהיא מתאימה לשיחת עימות מתוחה וטעונת רגשות ביניהם?
המשפט הבא (שורות 4-3) מוסיף שני פרטי מידע חשובים. הראשון - שצמד היושבים הם איש ואשה, והשני - שהם יושבים בבית קפה. שני הפרטים החדשים לא רק עונים על שתי השאלות הראשונות ששאלנו קודם, אלא גם מטים את הכף לטובת הפירוש כי השניים בחרו לשבת "זה מול זה" כדי להיות ממוקדים באופן מלא זה בזה. בראשו של הקורא גם חולפת המחשבה, המתבססת על הווי עירוני ידוע ונפוץ, כי פגישת השניים היא "פגישה עיוורת" - פגישת היכרות שקובעים פנויים בבתי קפה בתקווה שזו תתפתח לקשר רומנטי.
אך פירוש חיובי זה טרם הדיח לחלוטין את האפשרויות הפחות נעימות למטרת ישיבתם "זה מול זה". האחת - אולי פגישתם היא בכלל פגישה עסקית, ולכן בחרו לשבת כך כדי שהפגישה תהיה עניינית וללא גינוני ידידות מיותרים. והשנייה - אולי בכלל הקדמנו להושיבם ליד שולחן משותף בבית הקפה, בעוד שייתכן כי השניים אומנם יושבים בסמוך זה מול לזה, אבל כל אחד יושב ליד שולחן נפרד.
באפשרות הזו תומך הניסוח במשפט הזה האומר, כי האיש "יושב בְּקפה". מאחר שעד כה נטה הפירוש להנחה, כי מדובר ב"פגישה עיוורת" של איש ואשה המחפשים אהבה, לכן הקֵל ראש בניסוח שקיצר את שמו המלא של מקום כזה - "בית קפה" - והסתפק באמירה כי האיש "יושב בְּקפה". אך בהחלט ייתכן, כי האיש לא רק יושב בבית קפה, אלא גם כה מרוכז בכוס הקפה שלו, כדי להימנע מהצלבת מבטו עם מבטה של האשה היושבת בשולחן נפרד מולו, עד שניתן לדמות כי הוא ממש יושב בכוס הקפה שלו. ואם אפשרות זו נכונה, אז המראה המתואר הוא של שני אנשים בודדים שהזדמנו בבית קפה להפגת בדידותם, ובאקראי יושבים זה מול זה, אך ליד שני שולחנות נפרדים.
המשפט השלישי (שורות 6-5) מאלץ את הקורא להניח לשתי האפשרויות ביחס למיקומם של האיש והאשה בבית הקפה, כי הוא מפנה אותו להתנהגותם במעמד הזה. כלומר, המשפט כאילו אומר: בין שהשניים יושבים ליד שולחן אחד ובין שהם יושבים בשולחנות נפרדים, כי אף שהם יושבים "זה מול זה", מבטם מוסט מבן המין השונה היושב מולם. העובדה, כי "היא מביטה ברחוב" ו"הוא מביט בשמים", מעידה שנוצר מתח שלילי ובלתי נעים ביניהם.
מאחר שמבטו של הזולת מתבאר אצל שניהם כפלישה לפרטיות - המערטלת את היותם בודדים מאוד - שניהם מתאמצים להימנע מהצלבת מבטיהם. מאמציהם להימנע מלראות זה את זה מתפרשת כך בשני המצבים שהתייחסו למיקומם. אם הם זרים היושבים ליד שולחנות נפרדים - משתקפת להם בדידותם במראה היושב ממול לבדו ליד שולחן. אך הבדידות אינה פחות מכאיבה, גם אם השניים קבעו "פגישה עיוורת" בבית הקפה בתקווה למצוא אהבה, כי מאחר ש"הקליק" לא נוצר ביניהם, ממשיכה ישיבתם "זה מול זה" ליד אותו שולחן להיות עבורם בלתי נסבלת.
לפיכך, בשני המצבים מוסב מבטם מהזולת היושב ממול אל מטרה חיצונית - "היא מביטה ברחוב", בעוד ש"הוא מביט בשמים". המידע הזה מבהיר, כי השניים לא רק יושבים "זה מול זה", אלא גם המטרות שהם בוחרים למבטם הן "מוּלִיוֹת". הניגוד בין המטרות אינו מתבטא בכך ש"הרחוב" הוא מטרה נחותה בעוד ש"השמים" הם מטרה גבוהה, אלא בזאת ש"הרחוב" מייצג את הקרוב ואת האפשרי להשגה, ואילו "השמים" מייצגים את המרוחק שאינו ניתן להשגה. ולכן הבחירה במטרה שונה למבטם משקפת את הניגוד המהותי בין המינים. מבטה של האשה, המופנה לנעשה ברחוב, מעיד עליה שהיא מציאותית, וכנראה שגם ציפיותיה מפגישה עם גבר הן תכליתיות ומעשיות. ואילו מבטו של האיש, המופנה לשמים, מעיד עליו שציפיותיו מפגישה עם אשה הן בלתי מציאותיות ואפילו דמיוניות.
המשפט הרביעי (שורות 8-7) מחזק את הניגוד שהוצע בפירוש המשפט הקודם למטרות המנוגדות שבחרו השניים למבטם. האשה חוברת באמצעות מבטה לאנשים בסביבתה הקרובה, ואילו מבטו של האיש מחבר אותו לעננים המרוחקים ממנו. וגם כאן אין מייצגים "אנשים" ו"עננים" הבדל בין הנחות לבין הגבוה, אלא משקפים את ההבדל המהותי בין המינים. נשים נכספות ליצור קשר עם גברים הקיימים במציאות - על מעלותיהם ומגרעותיהם כבני אנוש, לכן, כדי להיחלץ מבדידותה, האשה "מביטה ברחוב" ובוחנת "אנשים עוברים". גברים מתאווים ללכוד "עננים" - נשים כלילות שלמות, ועל כן הגבר "מביט בשמים", ועקב כך הוא מקטין את סיכוייו להיחלץ מבדידותו.
על "המספרת"
עד כה לא הקדשנו תשומת לב למי שמספר לנו את "הסיפור" על שני האנשים היושבים בבית הקפה ועל הסצינה עתירת המתח בלי מילים המתרחשת ביניהם. אף שאין שום מידע בשיר על מינו של "המספר", סביר להניח כי אשה מספרת את "הסיפור" הזה. בהנחה זו תומכות מצד אחד האהדה המשתמעת מן הנאמר בשיר על האשה אשר "אנשים עוברים אצלה", ומצד שני ההסתייגות המשתמעת בשיר מהאיש ההוגה בעננים.
מן הפעלים המופיעים במשפטי השיר בלשון ההווה, רשאי הקורא להסיק שגם המספרת עצמה יושבת בהווה בבית הקפה הזה. יתר על כן: גם היא יושבת לבדה במקום, כי גם עבורה בית הקפה משמש כמקום מקלט מפני הבדידות בעיר הסואנת.
בית קפה אינו רק מקום בילוי עירוני מובהק, אלא גם מקום מקובל בעיר לקיום מפגש חברתי. חלק מן המבקרים בו תכופות לבדם, מצפים להפיג בו את עקת בדידותם, והפנויים מביניהם גם מקווים בבואם לבית הקפה להכיר אדם פנוי המחפש גם הוא פתרון לבדידותו. "המספרת" מכירה את הציפייה הזו מניסיונה האישי. אך היא גם יודעת, כי כאשר איש או אשה יושבים בבית קפה לבדם, בדידותם מוצגת לראווה לעיני כל, וגם נכונותם להיכרות עם זר מוחצנת ומוכרזת. משום כך, בהגיעה אל בית הקפה הזה, היא מעסיקה את עצמה בצְפייה בבודדים כמוה. העיסוק הזה מעניק הצדקה לישיבתה לבדה בבית הקפה וגם משכיח ממנה את העובדה המביכה שבה בעת נחשפת בדידותה לזרים.
ואכן, ארבעת משפטי השיר מלמדים שלא במקרה היא מתמקדת בהתנהגותם של האיש והאשה אשר בסמוך לה. למעשה, כמו שזואולוג צופה בהתנהגויות של בעלי חיים במעבדה, היא עורכת תצפית על בדידותם, כדי לאמץ מהתנהגותם פתרון להרגשת הבדידות של עצמה, אחרי שהבחינה כי הם "יושבים זה מול זה". פתרון מועיל כזה לא גילתה בהתנהגותם, אך לעומת זאת, הגיעה לתובנה שהבהירה לה את סיבת היותה לכודה במצב הבדידות, על-אף שהיא מגיעה בקביעות לבית הקפה הזה, וחושפת שם את עצמה כאשה בודדה המצפה שגבר כלשהו יבקש את חברתה.
תובנה זו מסבירה את הבדידות של נשים כמוה כפרי ההבדל המהותי בין המינים. על-אף הקפדתה של "המספרת" לתאר באופן ענייני ואובייקטיבי את התנהגותם השונה של האיש והאשה "היושבים זה מול זה" בבית הקפה, אפשר להרגיש, כי בשם הנשים הבודדות היא משמיעה ביקורת על אותם גברים בודדים אשר גם בהגיעם לבית הקפה בתקווה לפגוש אשה, אינם נותנים לאף אשה הזדמנות אמיתית להיכרות העשויה להתפתח לקשר אהבה. על הסף הם פוסלים אשה אם אינה מצטיירת להם כ"ענן" - כלילת יופי וסקסית כפי שהם רוקמים את דמותה בדמיונם.
כאשר הטילה על "המספרת" לצפות באיש ובאשה בבית קפה, מטרתה של מחברת השיר לא הייתה, אם כן, לתאר את בדידותם של השניים, אלא לחשוף את סיבת הקושי להיווצרות "הקליק" בין שני המינים, בין שפגישתם הייתה יזומה ובין שהייתה מזדמנת ואקראית. משתמע מהשיר, כי על פגישת איש ואשה מאיימת תמיד הסכנה שתסתיים במפח נפש, לא משום שהם "שני אנשים", אלא משום שמסיבות מיגדריות, קיים פער עמוק בין ציפיותיהם מהחיים. אשה מרכזת את שאיפותיה במטרות מציאותיות ואפשריות, בעוד שהגבר מרכז את שאיפותיו במטרות דמיוניות והרפתקניות.
שירתן של משוררות הנכתבת בשלב בוגר ובשל בחייהן, מבטאת לעיתים קרובות אכזבה זו מהגברים. גם אם אינן פמיניסטיות מוצהרות, הנוטות להטיל מראש ובשיטתיות את האשמה לאכזבותיהן ולתסכוליהן על הגברים, משתמעת משירתן התרעומת על כך שבעוד שהאשה הבודדה מוכנה בבואה לשבת בבית הקפה להכיר גבר פנוי ולקבלו עם מעלותיו ומגרעותיו, יתברר לה בדרך כלל כי הגבר המצוי מפגין גבריות נערית - על-אף היותו "איש" מבחינת גילו, "הוא מביט בשמים" ומנסה ללכוד "עננים".
