לפני כ-50 שנה לערך, החלה באירופה תנועה לביצוע מוסיקת בארוק בכלי התקופה. הראשונים היו מוסיקאים כמו גוסטב לאונהרדט ההולנדי, כריסטופר הוגווד הבריטי, ניקולאוס הרנונקור האוסטרי ואחרים. לדעתם, את באך, הנדל ופרסל יש לנגן בכלי נגינה ובסגנון של אז ולא באלה שהשתלטו מאמצע המאה ה-19. בניגוד לדעה השלטת, הם טענו כי התפתחות הכלים אינה בבחינת התקדמות, אלא שינוי, כלומר התאמה לסגנון המוסיקלי החדש, הרומנטי, וכי השינויים הטכנולוגיים בכלים הללו אומנם הפכו אותם מתאימים יותר למוזיקה החדשה, אבל יחד עם זאת, פחות מתאימים לבאך ולקופרן. הם כמובן נתקלו בהתנגדות של הממסד המוסיקלי ושל מרבית הסולנים ידועי השם. אבל התנועה לנגינה בכלים מקוריים צברה כוח, יותר ויותר נגנים "מודרניים" החלו להשתמש בכלים עתיקים או בשחזורם המדויק, ההקלטות שנעשו על-ידי האמנים המובילים בתחום כבשו את השוק, והיום אפשר לומר כי הגישה ה"אותנטית" לביצוע המוזיקה ניצחה ניצחון מוחץ. מהבארוק והרנסנס, עברה השאיפה לנגן הכל "בשפת המקור" גם לתקופה הקלאסית ואפילו לרומנטית. היום משפצים ומשחזרים פסנתרים, כלי מיתר וכלי נשיפה מתקופותיהם של מוצרט, בטהובן ושופן. עד כדי כך, שגם את "שחרזדה" של רימסקי-קורסקוב ניתן לשמוע בביצוע של תזמורת שלמה המנגנת בכלים של סוף המאה ה-19. אבל הניצחון הגדול ביותר של ה"אותנטיקה" הוא בכך שהיום מרבית המנגנים את באך ואת מוצרט בכלים מודרניים מנסים לחקות את הצליל ואת הסגנון האותנטיים. אחדים מהם באמת מצליחים, וכאן המקום לציין לטובה את "הקמראטה הישראלית ירושלים" ואת מנצחה הראשי אבנר בירון.
המיסה הגבוהה - חגיגה אמיתית
הנאמנות למקור דורשת מחקר מעמיק ומתמיד וכאן לפעמים נתקלים בהפתעות. אחת השאלות המרתקות היא גודל המקהלה שבאך התכוון אליה, ההקלטות המפורסמות של גוסטב לאונהרדט ותום קוּפּמן נעשו עם מקהלות קאמריות קטנות. המנצח והמוסיקולוג היהודי אמריקני ג'ושוע ריפקין העלה תזה מהפכנית: המקהלה של באך הייתה למעשה אנסמבל קטן המורכב מזמר אחד לכל תפקיד. כלומר, מקהלה של ארבעה קולות פירושה במרבית המקרים ארבעה זמרים בלבד, שרק במקומות מסוימים היה מוכפל. דעה זו הייתה כה מוזרה, עד שאפילו המפורסמים ביותר בתחום התנגדו לה בתוקף. אבל ריפקין מצא יותר ויותר הוכחות לצדקתו, ובעקבות כך - הפלא ופלא - יותר ויותר תומכים. אחד מאלה שעברו למחנהו הוא הכנר והמנצח הבלגי זיגיזוולד קייקן (שבדרך כלל מבטאים את שמו קאוקן), המבצע בימים אלה בארץ את הפסיון על-פי יוחנן עם הרכב זמרים בהתאם לעיקרון של ריפקין.
תומך נלהב בעיקרון הזה הוא המנצח האנגלי המפורסם אנדרו פארוט. ב-14 במרס הוא ניצח על תזמורת הבארוק הירושלמית (המחוזקת בשלושה נגנים מאירופה), בביצוע המיסה בסי מינור מאת באך. המיסה הענקית הזאת שייכת ללא ספק לפסגות - לא רק של באך, אלא של התרבות האנושית כולה. לכן, אפשר להבין את ההתרגשות הקשורה לביצוע הזה. ראשית, יש לשבח את נגניה של התזמורת שב-20 שנות קיומה בהדרכתו של מנהלה המוסיקלי דוד שמר, הפכה לאנסמבל מצוין בקנה מידה אירופי. אנדרו פארוט גם תרם רבות להתפתחות זו ולא לחינם נושא בתואר "מנצח כבוד". כמובן, היה מאוד מסקרן לשמוע את המיסה עם עשרה זמרים בלבד, שבמרבית המקרים הם שרו על-פי העיקרון של זמר אחד - ורק לפעמים שני זמרים - לכל תפקיד. אנדרו פארוט ללא ספק צדק לחלוטין בגישתו, ונחל הצלחה גדולה. כל קטעי המקהלה נשמעו מצוין. התזמורת ניגנה ללא דופי, ולמרות שראוי היה לציין לשבח כל נגן ונגן, ברצוני לציין במיוחד את הקרננית הבריטית אנקה סקוט ואת שלושת החצוצרנים - הנס-מרטין רוקס ואלמוט רוקס מגרמניה, ואת ריצ'רד ברלין מירושלים. המנצח האנגלי נתן למיסה פרשנות אנרגטית מאוד, כאשר הפרקים החגיגיים כמו ""Hosana , Et in Spiritum Sanctum", "Gloria", נשמעו נפלא. זאת, גם אם האנרגיה העצומה של אנדרו פארוט ושאיפתו לבצע את כל הקטעים ברצף הביאו לכך שקטעים כמו "Kyrie" השני, ו-"Crucifixus" היו מהירים מדי לטעמי ואיבדו במקצת מרצינותם. נוצר הרושם שפארוט שכח כי במקור אין המיסה הזאת קרויה "המיסה הגדולה" כפי שנכתב בתוכניה (והיא אכן גדולה!) אלא המיסה הגבוהה, "Die Hohe Messe", ועל כן יש לפעמים לעצור, להתבונן ,להעלות מבט למעלה ורק אחר כך להמשיך. בחצי השני, אחרי ההפסקה, נאלץ פארוט לעצור פעמיים בין הקטעים, כדי לאפשר לכוון את הכלים, וזה עזר מאוד. האריה "Agnus Dei" הייתה מרגשת. בסך-הכל הביצוע של המיסה עשה רושם גדול והיה לחגיגה אמיתית.
שריף קשור למקורות
ועוד חגיגה מוסיקלית, אבל מסוג אחר לגמרי: פרס ישראל לשנת 2011 הוענק למלחין ולמנצח נעם שריף. שריף המנצח שייך לזן מיוחד של מנצחים-מלחינים, כמו לוקאס פוס, איגור מרקביץ', קשישטוף פנדרצקי, לורין מאזל, ואחרים - שבהיותם מלחינים, מורגש כי הם חשים את המבנה המוסיקלי טוב יותר ממנצחים שאינם כותבים בעצמם. לנגן עם נעם, כפי שעשיתי לא פעם, תמיד היה מעניין מאוד, והסבריו על הסימפוניה השישית של צ'ייקובסקי הם בלתי נשכחים!
אבל בראש ובראשונה שריף הוא מלחין - פורה, מעניין ומקורי. הוא מצליח לכתוב מוזיקה מודרנית ללא פשרות, ויחד עם זאת לא לאבד את הקשר עם הפולקלור היהודי ולא רק היהודי. חשוב לציין כי להבדיל ממלחינים ישראלים לא מעטים שכאילו מסתירים את יהדותם, שריף קשור קשר הדוק לתנ"ך ולמקורות היהודים. ההיסטוריה היהודית מעניינת אותו ונושאיה מוצאים את ביטויָם ביצירותיו, שרבות מהן זכו לתהודה בינלאומית, ואולי הגדולה שבהן היא הפסיון הספרדי. נעם שריף הוא ישראלי בכל רמ"ח איבריו ואין הוא חושש להתבטא לפעמים בחריפות, כפי שעשה בראיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" ב-12 במארס השנה. לא פעם כתבתי על מעמדה הנחות של התרבות האמיתית בישראל, ולא פעם קיבלתי על זה תגובות - לא רק חיוביות. לכן "שמחתי" לקרוא בראיון, כי דעותי בנושא קרובות מאוד לאלו של נעם שריף. אך יש גם שמחה אמיתית, שמדינת ישראל השכילה להעניק את הפרס היוקרתי ליוצר החשוב הזה. ברכות רבות לך, נעם!
