האמונה, חופש הבחירה, הגעגועים, הכמיהה לאהבה ולשלמות הרוח עם הגוף - משחקים תפקידים מאוד דומיננטיים, בקובץ שלפנינו (ע' 17): ..."אֲנִי רָצָה בְּמֵרוֹץ הַשְּׁלִיחִים הַגָּדוֹל // מְנַסָּה כֹּחוֹתַי לֶאֱסֹף, / לִזְקֹף אֶת הָרֹאשׁ, / מִתְאַמֶּצֶת לַחְשֹׁב/אִם לִפְרֹשׁ/אוֹ לְהַגִּיעַ לַסּוֹף"... היכן הוא 'הסוף'?! והיכן "ההתחלה?!
מהנקודה הכי בראשיתית מתחילה המשוררת את שירת הנפש (ע' 7)..."רַק יָרֵחַ נוֹדֵד / לְאִטּוֹ משׁוֹטֵט//עִתִּים מִתְגַּמֵּד / עִתִּים מִתְעַצֵּם". למעשה המשוררת מוליכה בשירתה את הנישא והנשגב מהבינה, אל אותו יצור אנושי שנקרא: 'אדם'. אשר אין לו לא יכולת ולא שליטה על הבריאה. קרי:..."בֵּין שָׁמַיִם וָאֶרֶץ / אֲנִי נִטְחָן וְנִשְׁחָק"... ובהקשר זה ממש נמצא עצמנו שבים אל צילום עטיפת הספר.
לעיני המתבונן נפרשִׂים: שמים; ים; וארץ - בגודל טבעי רחב מימדים וחסר פשרות. מולו, ניבט 'אדם' שגודלו כגודל אפון. אין צורך להתאמץ הרבה כדי לפרש אל נכון מה קודם למה, ומה סדר העדיפויות הנכון פה.
והנה אותו יצור זערורי שברקע - 'האדם', נוטל על שכמו אחריות גדולה (מאשר משקל גופו מסוגל לשאת). כמו: מטרות ויעדים. ואולי 'תוכניות מגירה' לשליפה מהירה (בשעת דחק), שמגמתן עמידה והישרדות על פני כדור הארץ.
התיאורים בקובץ, ממחישים את האבסורדי שבין 'רצונו' של 'האדם' לבין המציאות העובדתית הקיימת (ע' 10):..."וְיֵשׁ הָרָצִים לֵיָּמִין וְלַשְּׂמֹאל / לְעַצְמָם מְנַסִּים לְהַשִּׂיג אֶת הַכֹּל // וְאֵין הֵם יוֹדְעִים / שֶׁמְּאוּם אֵין לָקַחַת / כִּי הַכֹּל פֹּה שַׁיָּךְ / לְרִבּוֹן כָּל יָכוֹל // וּבְרוּחַ אַפּוֹ/הַכַּדּוּר מִטַּלְטֵל/אֵין יוֹדֵע לְאָן"...
ברגעי ההארה על 'מקומו' המדויק של 'האדם' ביקום, מתאפשר לו להבין את 'האבסולוטי והמוחלט' אשר מקבל פרופורציה נכונה בסדר הדברים. לפיכך נאמר (ע' 14) ..."עַכְשָׁיו הַמַּסָּע/כְּבָר תַּם וְנִגְמַר / אֲנִי יוֹרֶדֶת / מֵרֹאשׁוֹ של ההר"...
'בתת-המודע' יש את ההבטה הנכונה והקורקטית, של פני הדברים לאשורם. ואולם האדם מטבע בריאתו, (ומפני שדמיונו פורה להפליא), מנסה להפנים ולראות את הדברים באור שונה מהמציאות, דבר המתאים לצרכיו המיידיים והיומיומיים (ע' 19): ..."וַאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי לְבַד./ כָּל שֶׁסְּבִיבִי,/עֲצִיץ פּוֹרֵחַ/מֵצִיץ אֶל חַלּוֹן,/ דַּג זָהָב מַחְרִישׁ / בְּפִנַּת הַסָּלוֹן, // כֻּלָּם מְחַיְּכִים לִי/מְלַטְּפִים אֶת לֶחְיִי הַחַמָּה / וּמוֹחִים דִּמְעוֹתַי/בְּאַלְפֵי אֶצְבְּעוֹת נֶחָמָה"...
נקודת האל-חזור של 'הלבד' מול 'הזוגיות', שבה על עצמה ביצירות נוספות, כל פעם מזווית מבטה של 'האישה המשוחררת'. ראה הפסוק (ע' 62): ..."לְבַד זוֹ לֹא בְּדִידוּת./זוֹ הַהִזְדַּמְּנוּת/לִפְרֹק אֶת נֵטֶל הָעַבְדוּת / שֶׁבְּכַבְלֵי הַיַּחַד"...
'הלבדיות' מתורגמת בשיר בפשטות הרואית של שחרור טוטאלי (ע' 65): ..."הַיּוֹם סוֹף הַדֶּרֶךְ / וְגַם הַתְחָלָה,/נִרְגְּעוּ הַגַּלִּים/שָׁכְכָה הַסְּעָרָה, // וַאֲנִי כְּבָר אֵינֶנִי שֶׁלְּךָ"...
ואולם אותה הצהרה (שאינה משנה פניה), הופכת לגלולה מרה (ע' 80)..."לֹא יְכוֹלָה עוֹד לָשֵׂאת / אֶת שְׁתִיקַת הַקִּירוֹת / רוֹצָה לָצֵאת וְלִנְשֹׁם / אֲוִירוֹ שֶׁל מָּקוֹם/אֵלָיו נוֹהֶרֶת/שִׁפְעַת הָאוֹרוֹת". והפסוק ממשיך ואומר: "אַךְ לִי דָּבָר לֹא נוֹתָר // רַק כֶּלֶב חוּצוֹת/שְׁמוּט זָנָב / מְשׁוֹטֵט וְעָלוּב / בְּהֶסַּח הַדַּעַת / אֶת נַעֲלַי מְרַחְרֵחַ/שׁוּב וָשׁוּב"...
הטלטלה האין סופית שעוברת 'הנפש', מתעתעת ברצונות 'הגוף' השואף לשחרור. ויחד עם זאת, שניהם שואפים - לחום ולחיבור. אולם החיבורים אינם ניתנים לצפייה מראש: יש 'חיבור רע'. או 'חיבור טוב'.
חיבור של 'שביל הזהב' - כמעט ואינו בנמצא. בשל כך 'הנתק' מתפרשׁ על הצד האפל, השואב לקרבו מרירות וכאוס מצטבר. (בע' 58) נמצא איפוס בסדר הדברים: ..."אִם תִּשְׁאֲלוּ/מַה רָצִיתִי מִכֹּל / דְּעוּ שֶׁאֲנִי רוֹצָה / מֵהַכֹּל אֶת הַכֹּל"...
וביצירה הבאה (ע' 59) הדברים מפורטים יותר: ... "רָצִיתִי רַק בַּית קָטָן / הַנִּצָּב לוֹ אֵיתָן / שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפֹּל / וּפֶרַח קָטָן/זְקוּף גִּבְעוֹל / שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִבֹּל"...
הפסיקות 'ברציית הדברים', הם שאיפות וחלומות שמהותן בנפש שעייפה ונזקקת לעדנה מהיומיום (השוחק והקוצף ללא הרף). מובן כי 'הרציות' הן בלתי אפשריות ונוטות יותר לכיוון 'הלא רציונאלי', ראה המשפט (ע' 76): ..."אֲנִי רוֹצָה לַחְשׂף / אֶת הַחֲלוֹם שֶׁלֹא נִגְמָר / וְלִבְרֹא לוֹ אֶת הַסּוֹף / בּוֹ אֲנִי אֶבְחַר"...
התקווה, 'בראיית האור בקצה המנהרה', איננה מרפה. ההפך הוא הנכון. 'התקווה', היא שיוצרת את הכוחות (הסמויים מהעין) בתחום ההישרדות, והיא, אשר גורמת באופן פרדוקסאלי להיצמד למאוויים ולחלומות בזרימתן הטבעית.
תוך כדי, יש לנסות להיאחז בכל אמצעי העומד לרשותנו, על-מנת ללמד זכות על המחשבה העצמאית והחופשית בחיפוש אחר הנשגב (ע' 75): ..."אַף שֶׁאֶת מֵיטַב שְׁנוֹתַי / הוֹתַרְתִּי עַל הַחוֹף/גַּם הַיּוֹם / עוֹד מְחַפֶּשֶׂת / חִפּוּש שֶׁאֵין לוֹ סוֹף"...
תובנה הנולדת 'מכורח הנסיבות', מובילה אל הרוגע והשלווה. ראה השיר (ע' 87): ..."לֹא רָצָה, אַט פּוֹסַעַת / רַק עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה // רְגוּעָה, לֹא מִתְלַהֶבֶת/לֹא מַבֶּטֶת לְאָחוֹר/וּבְנַחַת מִשְׁתַּלֶּבֶת"... זהו חלק מיצירה גדולה שבה היצרים שלנו מסוכסכים זה עם זה (מחד), ורוצים להתפרץ ולבלוע את כל הטוב שמציע העולם (מאידך). כאשר ברצונם לאמוד את המצבים השונים במידות אשר יתאימו לצרכי הגוף והרוח יחד.
בשירתה של המשוררת חיה בנצל, אני מוצאת גם הומור מעודן (לאו-דווקא סאטירי) של התבוננות מעמיקה 'במהות הקיום האנושי', לצד מסרים מקוריים ואסטטיים הבאים באלגנטיות אל בין שורות היצירה הנארגת. הנה לדוגמה (ע' 83): ..."מַקְשִׁיבָה לְהַלְמוּת לִבִּי // מְבַקֶּשֶׁת בַּחֲשַׁאי / אוֹתוֹ לְהַבְטִיחַ // שֶׁלֹא יְמַהֵר/שֶׁלֹּא יְאַחֵר/שֶׁלֹא יִתְרַחֵב/וְגַם לֹא יִתְעַצֵּב / וְאִם יִתְאַהֵב / שֶׁלֹּא יָחוּשׁ שֶׁכּוֹאֵב./ שֶׁיִּהְיֶה לִי מִן לֵב/שֶׁאֶת הַזְּמַן רַק קוֹצֵב/אֲבָל שֶׁלֹּא יָעֵז / לִקְצֹב אֶת חַיַּי"...
כן נמצאו בקובץ שירים 'ארס פואטיים' רבים היפים בעיני. אך אסתפק ואצביע (לסיום המאמר שכאן), על משפט קטן מהשיר (בע' 53) אשר במהותו מקיים את כל הקובץ וצובע אותו: בהמון אור; בהמון חום; ובעיקר בהמון אהבה - מהיות קיום האדם. מהיות קיום השירה. והרי ציטוט מהשיר: ..."הַיְּצִירָה בַּת אַלְמָוֶת/וּכְמוֹתָה הַמְשׁוֹרֵר / וכָל עוֹד / לְצִדָּה הוּא נִצָּב / וּמוֹסִיף עוֹד תָּו / לְקוֹלוֹ שֶׁל הַנֶּצַח, // רַק בְּבוֹא הַיוֹם / בּוֹ הַמּוּזָה / לָשִׁיר תֶּחְדַּל/יַגִּיעַ הָרֶגַע / שֶׁל סְגִירַת מַעְגָּל"...
