בראיון רדיו לפני כמה ימים, אמרה ראש האופוזיציה ח"כ
ציפי לבני, כי ההינתקות מחבל עזה הייתה מוצדקת, והיישובים היו בבחינת מימוש של זכות ההתיישבות בכל ארץ ישראל, ולא מילאו צורך ביטחוני כלשהו. עוד אמרה לבני כי הייתה התקדמות של ממש במו"מ שניהלה עם ראשי הרש"פ. בדבריה יצרה הרושם שאילו הייתה יכולה להמשיך המו"מ, ההסכם עם הפלשתינים היה בטווח הישג יד.
ביום שהתראיינה, נורו למעלה מ-50 רקטות מחבל עזה, ודווח כי החמאס התנער, ככל הנראה, מהבנות "
עופרת יצוקה" עם ישראל. הצדקת ההינתקות על-ידי ח"כ לבני, בנימוק כי היישובים שם לא תרמו לביטחון ישראל, איננה נכונה ומקוממת. כמעט כל ראשי מערכת הביטחון והצבא התנגדו להינתקות, דווקא מנימוקי ביטחון, והרמטכ"ל
משה יעלון כינה אותה "רוח גבית לטרור". היישובים שהיו פרושים בחבל עזה העניקו לצבא ולשב"כ גב חיוני לסיכול הטרור ומניעת הברחת אמל"ח לתוך הרצועה. דרוש כישרון מיוחד של עיוות ההיסטוריה, כדי לטעון שלא היה ערך ביטחוני ליישובי חבל עזה.
הצדקת ההינתקות מתקשרת לנושא השני, שאליו התייחסה ציפי לבני. היא טענה כי הממשלות שבהן כיהנה הצליחו לקדם המו"מ להסדר עם הרשות הפלשתינית, ואם תינתן לה האפשרות ותגיע לשלטון, היא תמשיך באותה דרך עד להגעה להסכם וסיום הסכסוך.
המו"מ עם הרש"פ נוגע בציפור-נפשם של נושאי ביטחון חיוניים וקיומיים לישראל. הרש"פ, מדינות ערב, הקהילה האירופית והממשל האמריקני לוחצים על ממשלת ישראל לעשות ויתורים מסוכנים ומרחיקי-לכת, למען הסכם עם הפלשתינים. העמדה שהציגה ראש האופוזיציה מושיטה לגורמים אלה כלי לנגח בו את ממשלת נתניהו. כי מה, בעצם, אומרת ציפי לבני לחברות ה"קוורטט"? אם תצליח להגיע לשלטון, היא תוציא אל הפועל המדיניות שהם דוגלים בה. לכן - וזה המסר האמיתי הטמון בדבריה - אל תעזרו לנתניהו להמשיך לאחוז בהגה השלטון. תנו לי הזדמנות, ותראו שאעמוד בציפיותיכם.
אזכיר בהקשר זה, כי היו כבר מקרים שהממשל בוושינגטון סייע להפלת
ממשלה בישראל, לשם החלפתה באחרת, נוחה יותר לדרך שארה"ב רצתה בה. זה קרה בתחילת 1992, כאשר ממשלת
יצחק שמיר ניהלה מו"מ קשה עם סוריה, ירדן והפלשתינים, בעקבות ועידת מדריד. המו"מ עם הפלשתינים עלה על שרטון, ו
יאסר ערפאת שישב אז בתוניס, הנחה את מנהלי המו"מ הפלשתינים לא לוותר בשום נושא, אפילו לא בענייני נוהל. עקשנותם של הפלשתינים הייתה תמוהה, כי הכל ידעו שאש"ף היה בשיא השפל באותם ימים והיה לו עניין חיוני לנהל המו"מ עם ישראל. יותר מאוחר התברר, כי נציגים מטעם מפלגת העבודה ניהלו באותה עת מגעים עם אנשי אש"ף באוסלו, בסודיות גמורה, לשם הגעה להסדר בין ישראל לאש"ף. זה היה הרקע לקיפאון שאליו הגיע המו"מ בין ישראל הרשמית לבין המשלחת הפלשתינית.
לאחר שנפלה ממשלת שמיר, התברר עוד, ששליחים מטעם מפלגת העבודה רמזו לממשל האמריקני לעכב את אישור בקשתה של ממשלת שמיר לקבל מארה"ב ערבויות להלוואות בסכום של 10 מיליארד דולר, לשם מימון קליטתם של כמיליון עולים מברית-המועצות. במקביל לכך, ניהלה מפלגת העבודה מסע תעמולה נגד ממשלת שמיר, שבו טענה שהיא קילקלה היחסים עם ארה"ב ומשום כך מסרבת וושינגטון לאשר הערבויות להלוואות.
דבריה של ראש האופוזיציה ראויים לתשומת לב, משום שהם משקפים נוהגים שהשתרשו, הן בפוליטיקה והן באקדמיה בישראל: לאותת לגורמים שונים בעולם, שאין מניעה שיבואו ויתערבו בזירה הישראלית הפנימית נגד מדיניותה של ממשלת ישראל, כדי לקדם את האג'נדה שהם (הפוליטיקאים שלנו) מעוניינים בה.
אין זה פלא שתדמיתה של הפוליטיקה בישראל היא בשיא השפל. יש אצלנו פוליטיקאים המתנהגים כאילו היו חברים בוועד קהילה בגולה, וטרם הסתגלו למציאות של מדינה ריבונית, שגורלה בידיה ונבחריה חופשיים לאמץ מדיניות המשרתת את האינטרסים של המדינה ואזרחיה. שילמנו מחיר יקר על נוהגים אלה, וככל הנראה נמשיך לשלמו, עד שיקום בישראל דור חופשי, גאה ועצמאי.