סוריה - יותר מכל מדינה ערבית - בשֵלה להתקוממות ולהפלת השלטון. זאת, כי זה 48 שנה שולט בסוריה משטר של מיעוט עדתי עלאווי, המהווה כ-12 אחוזים מן האוכלוסיה - הנחשב לנחות ולחריג בעיני הרוב של המוסלמים הסונים. העלאווים תפסו את השלטון בשנת 1963 הודות להשתלטותם על הפיקוד הצבאי. זה התחיל בין השנים 1958 ו-1961,
כשהקולונל העלאוויי סלאח ג'דיד פיקד על המכללה הצבאית בחומס. הוא דאג לכך ש-90 אחוז מחניכי קורס הקצינים יהיו ממוצא עלאווי, ובמידה מוגבלת - ממוצא דרוזי. נימוקו לכך היה שהצבא הוא צבא כל העם, ולכן על מפקדיו להיות גם מן המגזר הכפרי ולא רק מן העירוניים הבורגנים, כלומר מבין המיעוטים העלאווים והדרוזים שמרביתם כפריים, ולא רק מקרב המוסלמים הסורים. בוגרי המכללה הצבאית הועלו בדרגות בפרקי זמן קצרים, מה שאִפשֵר להם להשתלט על הפיקוד הצבאי תוך שתי הפיכות - האחת ב-1963 והשנייה ב-1966.
המפקדים של 11 מתוך 12 הדיוויזיות של צבא סוריה הם ממוצא עלאווי. רק דיוויזיה אחת היא בפיקוד של קצין מוסלמי סוני. בנוסף, כל הרמטכ"לים בצבא סוריה מאז 1963 הם ממוצא עלאווי - כערובה לשמירה על השלטון.
הרוב הסוני מדוכא. בפברואר 1982 טבח משטרו של אסד האב באחים המוסלמים בעיר חמא. העיר העתיקה בחמא, שגודלה ארבעה קמ"ר, נהרסה כליל, על בתיה, שוקיה ומסגדיה, ועשרת אלפים מתושביה נטבחו. על ביצוע הטבח פיקד רפעת אלאסד, אחיו של הנשיא חאפז אלאסד.
בספרו "מביירות לירושלים" מספר כתב הניו-יורק טיימס תומס פרידמן, כי נסע בשנות ה-80' לסוריה כדי להתרשם ממה שאירע בחמא וכי ראה במו-עיניו קבוצות של תלמידי תיכון המובאים באוטובוסים לחורבותיה של חמא, כדי לראות את מה שקרה למתנגדי המשטר - למען יראו ויירָאו.
זהו סוד הישרדותו של משטר הדמים כיובל שנים - משטר אכזרי שאינו משתמש בכדורי גומי ובגז מדמיע נגד המפגינים, אלא באש חיה. וזו דרכו גם בימים אלה בעיר הדרומית דרעא וגם בערים אחרות.
על אכזריות המשטר הסורי מספר דונלד רמספלד, מי שהיה שר ההגנה הן בעידן של הנשיא האמריקני ג'רלד פורד והן בזה של בוש הבן, שסדאם חוסיין שלח לו סרטון, כדי ללמד אותו פרק באכזריותם של שליטי סוריה. הסרטון סוקר מצעד של צבא סוריה, שבו מצולמות חיילות סוריות ההורגות נחשים ואוכלות אותן, כדי להפגין את הסתגלותן לתנאי קרב קשים במדבר.
אכזריות המשטר הסורי מופנית בעיקר כלפי העם בתוך סוריה, אך גם כלפי הלבנונים המתנגדים למעורבות הסורית בארצם. תעיד על כך שרשרת הרציחות של מנהיגים ואנשי ציבור לבנוניים, ובתוכם - ראש הממשלה רפיק אלחרירי. אכזריות זו לבדה מצדיקה את ההתקוממות של הסורים נגד המשטר.
אך לא רק זאת. שחיתות השלטון הפכה את הרווחה הכללית מנת חלקם של ראשי המשטר וקרוביהם בלבד. העוני, היעדר רפורמה כלכלית, דיכוי המתנגדים למשטר והורשת השלטון על-ידי בחירות שבהן זוכים המנצחים ב-99.9 אחוזים מן הקולות - מהוות הצדקה להתקוממות העם הסורי.
המתקוממים מדגישים שתירוצי המשטר - כי מצב החירום השורר בסוריה זה חמישה עשורים הוא בגלל המלחמה נגד ישראל - לא יועילו.
ימים יגידו אם המשטר הסורי עומד ליפול. אך אפילו אם לאו, הרי שהתערערותו הופכת את סוריה, שעליה נשענת אירן - למשענת קנה רצוץ.
