בימים אלה אנו עדים לאי-שקט חברתי ברבות ממדינות ערב. פרעות הרחוב כבר הצליחו לסלק שני נשיאים - בתוניסיה ובמצרים - ולערער את סדרי המדינה בלוב, בתימן, במרוקו, בסוריה ובבחריין. העובדה כי בחודשיים האחרונים עברה האש בקלות ובמהירות ממדינה למדינה, נובעת מן הדמיון בין מדינות אלה: כולן דיקטטורות שבראשיהן עומדים שליטים בלתי לגיטימיים, השולטים ביד קשה באוכלוסיה רעבה, מוזנחת ומושפלת, אשר החליטה לשים קץ לדיכוי ולביזוי.
בעיית היסוד של מדינות המזה"ת היא שאין להן לגיטימיות בעיני אזרחיהן עצמן, היות שגבולותיהן נקבעו על-ידי הקולוניאליזם האירופי ועל-פי האינטרסים שלו. בריטניה היא זו שקבעה את גבולותיהן של בנגלדש, פקיסטן, אפגניסטן, אירן, עירק, ירדן, ישראל, מצרים, סודן, תימן ואמירויות המפרץ; לצרפת היה חלק בקביעת הגבולות של מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה ולבנון, ואילו איטליה אחראית לגבולותיה של לוב. בתוך הגבולות האלה הוכללו יחד קבוצות אתניות, דתיות, עדתיות ושבטיות, למרות שבמקרים רבים לאורך ההיסטוריה הן לא חיו בשלום זו עם זו.
הפסיפס האנושי של מדינות ערב מפוצל לקבוצות מסורתיות בכמה צירי שסע:
- הקבוצה האתנית - ערבים, כורדים, טורקמנים, פרסים, ברברים, נובים, צ'רקסים, ארמנים, יוונים ועוד.
- הקבוצה הדתית - מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלאווים, בהאאים, אחמדים, יזידים, סבאאים, מנדאים, זורואסטרים ויהודים.
- הקבוצה העדתית - סונים, שיעים, צופים, קתולים, פרוטסטנטים, אורתודוקסים.
- הקבוצה השבטית - מאות שבטים גדולים וקטנים החיים במדבריות, באזורים הכפריים ובערים.
כל אחת ממדינות ערב, למעט אמירויות המפרץ, היא שילוב של קבוצות מסורתיות כאלה. כך, בעירק חיים ערבים, כורדים, טורקמנים ופרסים, והם מאמינים של שבע דתות לפחות. כמו-כן המוסלמים נחלקים לסונים ולשיעים, ומרבית האוכלוסיה מפולגת על בסיס שבטי.
סדאם חוסיין הִשליט על עירק את שבטו "דוליים", ושלטונו האכזרי גבה לאורך שנותיו את חייהם של כמיליון אזרחים עירקים, כולל במלחמת אירן-עירק (1980 - 1988).
בסוריה חיים ערבים, כורדים וטורקמנים, הנחלקים למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלאווים. המוסלמים הם סונים ושיעים, והמרכיב השבטי באוכלוסיה דומיננטי גם בסוריה. על כל הקבוצות השתלטה הקבוצה העלאווית, המורכבת משבטים בעלי דת אלילית, ובני כל הדתות האחרות נאלצות לחיות תחת שלטון לא לגיטימי בעיניהם של כופרים.
בירדן האוכלוסיה היא ערבית וצ'רקסית. הערבים נחלקים לבדואים ולפלשתינים, ועליהם שולט בית מלוכה זר שהבריטים הביאו מסעודיה. בלוב יש כמה עשרות קבוצות שבטיות, ובשנת 1969 השתלט על המדינה קולונל מועמר קדאפי שהשליט עליה את שבטו - "קד'אף א-דם" - "מקיז הדם".
כדי שמדינה תהיה לגיטימית בעיני מרבית אזרחיה, עליה להיות ההתגלמות הפוליטית של מאווייהם הלאומיים, הציבוריים, ההיסטוריים ואולי גם הדתיים. בישראל זהו המצב: מדינת ישראל היא התגשמות חלומם של היהודים מזה שישים דורות - מאז חורבן הממלכה היהודית בארץ ישראל בשנת 70 לספירה. בישראל כמו גם במדינות הלאום האירופיות, הצוות המנהל את המדינה נבחר לתקופה של מספר שנים, ביצועיו עומדים לבחינת הציבור, ולאחר ארבע שנים, ממשיך הציבור להעסיק את הצוות בניהול המדינה או מחליפו באחר.
בעולם הערבי, לעומת זאת, המדינה - שאת גבולותיה סימן הקולוניאליזם - נראית בעיני מרבית אזרחיה כחסרת לגיטימיות, אינה ההתגלמות הפוליטית של מאווייהם הפרטיקולריים של אזרחיה, כיוון שהקבוצה השלטת רובצת על האוכלוסיה בכוח הזרוע ומרתפי העינויים של ארגוני הביטחון. הקבוצה היחידה הרואה את המדינה כלגיטימית היא של המיעוט השליט. זו הקימה מערכת תקשורת - עיתונים, רדיו וטלוויזיה - שתפקידה העיקרי הוא יצירת לגיטימציה למדינה ולשלטון. תקשורת מוכוונת זו פועלת בסגנון העיתון "פראוודה" ("אמת") הסובייטי.
פסליו של "המנהיג" מפארים את הכיכרות, ותמונות ענק שלו פרוסות על חזיתות הבתים כחלק מפולחן אישיות בולט ואינטנסיבי. מערכת החינוך גם היא מגוייסת כדי ליצור לשליט תדמית של מנהיג אהוב ורצוי. כבלתי לגיטימי, הרי שלמען איחוד השורות מאחורי "המנהיג", זקוק השלטון לקיומו של "אויב" חיצוני, ולכן הוא נוטה לסבך את המדינה במלחמות ובסכסוכים.
אלא שככל שמנסה השלטון לשכנע את האזרחים בצדקת קיומו, כך הוא מצליח בכך פחות. המדינה הערבית המודרנית, כמסגרת מדינית וכארגון ממוסד, נכשלה במשימתה העיקרית: להתנחל בלבבות הציבור ולהעביר את מוקד הנאמנות שלו מן הקבוצה המקורית - האתנית, הדתית, העדתית או השבטית - אליו. הדבר בולט בעיקר בסוריה: במדינה זו ניסה השלטון לעקור את האיסלאם מלבבות הציבור, כי האיסלאם מהווה האתגר העיקרי לשלטונה של העדה העלאווית, הכופרת. כתגובה, התבסס בציבור המוסלמי-סוני מעמדם של "האחים המוסלמים", עד שבין השנים 1976 ו-1982 הם הציבו איום ממשי לקיום השלטון וזה חיסל אותם בברוטליות, שהביאה למותם של כ-50 אלף איש, אישה וילד, במהלך כשבע שנים.
ההפוך והחריג כמודל לחיקוי
תשע מדינות ערביות שאינן חלק מהמצב שתואר לעיל, הן אמירויות המפרץ: כווית וקטר שכל אחת מהן היא מדינה עצמאית, ושבע המדינות המאוגדות באיחוד האמירויות: אבו ד'בי, דובאי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין. אמירויות אלה מתאפיינות בכך שמרבית אזרחי המדינה שייכים לשבט אחד. חוק המדינה משקף את מנהגיו המסורתיים של השבט, מנהיגות המדינה היא האליטה המסורתית של השבט, ולכן המדינה נתפסת כלגיטימית בעיני אזרחיה - בני השבט. על היציבות החברתית באמירויות ניתן לבנות מערכת שלטון לגיטימית, ולכן גם יציבה, והיציבות מאפשרת לקיים מערכת כלכלית מפותחת, המנצלת את רווחי הנפט לרווחת הכלל. בדובאי אין נפט או גז, וכלכלתה מתבססת על עסקים ועל נדל"ן.
מדינות לגיטימיות המתבססות על קבוצות חברתיות מסורתיות, יוכלו ליצור שותפויות, פדרציות או סוגים אחרים של איגודים, וגם תופעה זו קיימת במפרץ: איחוד האמירויות מבוסס על כך שכל אחת משבע החברות היא עצמאית לחלוטין, והאמירויות יחד עם כווית, קטר וסעודיה הקימו את "מועצת שיתוף הפעולה במפרץ" - גוף ביטחוני אפקטיבי שהזרים לאחרונה כוחות לבחריין, שהצליחו להשליט בה סדר ולדכא את ההפגנות של הרוב השיעי.
הניגוד הגמור למודל זה הוא החברה המשוסעת והמסוכסכת של עירק, שבה ריבוי הקבוצות האתניות, הדתיות העדתיות והשבטיות אינו מאפשר הקמת מערכת פוליטית יציבה. זו הסיבה לכך שגם הכלכלה העירקית כושלת, למרות עתודות הנפט הענקיות של עירק. בחריין, שגם היא במפרץ, דומה למודל הכושל של המדינה הערבית, שכן מיעוט סוני שולט ברוב שיעי, והמדינה אינה לגיטימית בעיני הרוב שבה. זוהי הסיבה העיקרית לחוסר היציבות במדינה זו, המאפשר לאירן להשפיע על השיעים ולהסיתם נגד השלטון.
אם שאיפת העולם היא להביא למזה"ת יציבות ורגיעה, אין ברירה אלא להניח למדינות המודרניות - שאת גבולותיהן סימן הקולוניאליזם - לקרוס ולהתפרק למדינות קטנות, שכל אחת מהן מבוססת על קבוצה הומוגנית אחת. המרכיב החשוב בתהליך זה הוא מתן האפשרות לתושבי המדינות הללו להגדיר עבור עצמם מהי הקבוצה שעליה יש לבנות את המדינה העתידית.
הגיע הזמן לחשוב מחדש על הקולוניאליזם ועל המורשת הבעייתית שהנחיל לעולם הערבי. רק התייחסות רצינית למסגרת החברתית המסורתית הנהוגה בעולם הערבי והקמת מדינות הומוגניות המתבססות על קבוצות מסורתיות אלה, תביא תרופה למחלות הכרוניות של עולם הערבי השקוע בשחיתות, בעוני ובאלימות - תוצאה של כישלון המדינה המודרנית הערבית להפוך למוקד ההזדהות של הפרט והקבוצה.
ככל שמדינה ערבית מודרנית משקפת את המצב החברתי המקורי ומתבססת על קבוצה הומוגנית מבחינה אתנית, דתית, עדתית או שבטית, כך היא תהיה לגיטימית יותר, יציבה יותר, רודפת שלום יותר ועריצה פחות. וככל שהמדינה כוללת יותר קבוצות מסוכסכות זו עם זו, כך היא פחות לגיטימית ויציבה, עריצה יותר ונוטה ליצור סכסוכים עם מדינות אחרות. יצירת מדינות לגיטימיות הדואגות לרווחתם, לבריאותם ולתעסוקתם של אזרחיהן, תפחית במידה משמעותית את ההגירה מהעולם הערבי לאירופה ולמדינות מערביות אחרות.
על המערב להכיר בכך ולקדם את תהליך פירוקן של המדינות הרב-קבוצתיות הכושלות, ואת הקמתן של מדינות הומוגניות ולגיטימיות על חורבותיהן. אפגניסטן היא המועמדת הראשונה ליישום רעיון זה, שכן זו הדרך היחידה להביא רגיעה למדינה שיש בה יותר מעשר קבוצות אתניות, חסרות כל בסיס להקמתה ולקיומה של יחידה מדינית אחת. המשבר הנוכחי בלוב מקנה הזדמנות היסטורית לחלוקת המדינה לחלקים הומוגניים מבחינה שבטית, שיהיו מדינות לגיטימיות ולכן גם יציבות.
גם ההזדמנות לחלק את עירק למדינות הומוגניות עדיין לא חלפה, ואם המשברים הפנימיים במדינה זו יימשכו, יש לקדם את רעיון הקמת האמירויות העירקיות על חורבות הכישלון ששמו "עירק". הכורדים של עירק כבר פועלים בכיוון זה, והם הקימו מדינה משלהם בצפון המדינה. סודן ותימן - שתי מדינות שבטיות למדי - עומדות גם הן להתפלג.
התהליך עלול להיות ארוך וקשה, אבל הוא הדרך היחידה להבאת יציבות ושגשוג למזרח התיכון.
