ביום ג' (29.3.11) חזרו העובדים הסוציאליים לעבודה, מאוכזבים, מושפלים וכועסים. שלושה וחצי שבועות של שביתה מתוקשרת הניבו תוצאות, שאם לשפוט על-פי התגובות במסרים האלקטרוניים וברשתות החברתיות, מעוררות תהיות לגבי עתידה של העבודה הסוציאלית בישראל ולגבי אמינותם של מנהיגי האיגוד וההסתדרות הכללית החדשה.
אזרחי ישראל, אלה שגילו עניין ועקבו אחר המאבק, בוודאי תוהים מדוע חשים העובדים הסוציאליים נבגדים, מכורים ומושפלים. מחד-גיסא, מצטטים כלי התקשורת את מנהיגי המאבק הטוענים כי המאבק הביא להישגים שכמותם לא השיגה אף קבוצת עובדים. ומאידך-גיסא טוענים העובדים שתוצאות המאבק רחוקות מהציפיות שתלו בו, בהסתמך על הבטחות והכרזות שיצאו מפרוזדורי הוועד הפועל.
היציאה למאבק, לאחר 17 שנים של שחיקה מתמשכת בשכרם של העו"סים, לוותה בקול תרועה רמה וכותרות ראשיות של עידוד ותמיכה בכל כלי התקשורת, של פוליטיקאים ושל מרבית אזרחי המדינה. מעודדים ונחושים יצאו העובדים הסוציאליים לרחובות כשהם חדורי אמונה הן בצדקת הדרך והן בהשגת המטרות. הם שעטו אלי קרב אך שכחו את הסיסמה: "דע את האויב". הם לא העריכו נכון את היריב, לא ניתחו את יכולותיו ונשקו, התעלמו מידיעות מודיעיניות ומשחקנים נוספים בזירה. התלהבותם הרקיעה שחקים והם שאבו עוצמה מהלכידות, מהיכולת הארגונית ומהנעת אלפי העובדים. (כמו במדינות ערב, גם כאן סייעה רבות תקשורת ה-ON-LINE האלקטרונית).
שבועיים של מאבק הסתיימו ויו"ר האיגוד הניח טיוטת הסכם על שולחן הדיונים של מרכז האיגוד (הפרלמנט). הוא אמר לחברים כי ההסכם המונח על השולחן, שהושג בעזרתו של אחד האנשים החזקים ביותר במשק, מר עופר עיני, הוא הטוב ביותר שניתן להשיג. גם יו"ר ההסתדרות ירד ממרומי בניין הוועד הפועל לחדר הישיבות של האיגוד וחיזק את דברי יו"ר האיגוד, אך לשווא. רוב חברי המרכז נלכדו אף הם ברשת שכרון הכוח וההתלהבות של אלפי העובדים הצעירים והסטודנטים, ודחו את ההסכם.
רק הוותיקים והמנוסים שבינינו ידעו כבר אז שכל יום נוסף של שביתה ומאבק יסתיים במפח נפש ובאכזבה קשה. כוחו של האיגוד נחלש, תמיכת התקשורת, הפוליטיקאים והציבור נעלמה, ומנהיגי האיגוד יצאו מוכים וחבולים. ה"אויב" חכך ידיים בהנאה וניפח חזה. הכרזתו כי לא ינהל עוד משא-ומתן עם האיגוד הייתה צפויה. תחנוני האיגוד וקולות המחאה הסתיימו בפניית הממשלה לבית הדין האזורי לעבודה. פסק הדין הראשון הפיח תקווה בקרב אלפי העובדים שעדיין נשארו נאיביים וחדורי אמונה בניצחון.
את הסוף כולם כבר יודעים. שופטת בית הדין הארצי לעבודה "איימה" על העובדים בצווי ריתוק ו"הצילה" אותם ממצב גרוע הרבה יותר. היא הביאה את הצדדים לחתימה על אותו הסכם שהונח 11 יום קודם על שולחן מרכז האיגוד, להוציא שינוי קטן: האוצר הסכים אומנם לוותר על הדרישה להוסיף 90 דקות עבודה לשבוע, אך בתמורה הפחית 2.5% מתוספת השכר הממוצעת שיקבלו העובדים על-פי ההסכם. כל שאר הדרישות של העובדים נדחו על הסף. בחישוב פשוט, עובד שעל-פי ההסכם שהוצע, היה משתכר 8,000 שקל ברוטו לחודש, יפסיד 2,400 שקל מדי שנה כפול מספר השנים עד להסכם הבא. כל-כך למה? כי לא היו מוכנים לעבוד עוד 18 דקות ליום.
ניתן אולי לטעון שמנהיגי האיגוד לא גילו מספיק נחישות במהלכי המשא-ומתן. ואולי שגה האיגוד כשהציב את שיפור שכרם ומיסוד מעמדם של עובדי העמותות כמטרה מרכזית של המאבק, אך הקריאות להתפטרותו של יו"ר האיגוד או לפרישה מההסתדרות הכללית והקמת ארגון עצמאי הן תוצאה של בוחן מציאות מוטעה, של נאיביות ושל שרידיו של שכרון החושים שליווה את המאבק כמעט עד ימיו האחרונים.
התחושות המפורטות לעיל, יצרו בקרב העובדים הצעירים וגם בחלק לא מבוטל של הוותיקים, אשליה שכוחם לא נופל מכוחם של עובדי חברת החשמל או עובדי רשות הנמלים. הם באמת האמינו שיש בכוחם לכופף את ידיהם של "נערי האוצר" ולהכניעם.
כשהיינו קטנים נהגנו לתאר מצבים דומים בפתגם עממי: "הניתוח הצליח, אך החולה מת". העובדים הסוציאליים המומחים בניתוח ואבחון תהליכים, מוצאים עתה נחמה בפיאור התהליך וממאנים להביט ב"חולה המת".
