סיפור חרבת חזעה פורסם לראשונה ב-1949 ושוב ב-1989. בעקבות המפעל של ידיעות ספרים לפרסום פרוזה ישראלית יצא הספר בפעם השלישית.
ראשית יש לציין שהספר נושא את שם הסיפור המרכזי בו והוא כולל עוד שלושה סיפורי מלחמה. הסיפור מביא את סיפורו של כפר ערבי דמיוני בשם חרבת חזעה ואת סיפור גירושם של התושבים לאחר כיבושו. הספר נכתב בשפה של חייל שהשתתף בקרבות חייל בעל מצפון הרואה בעיניים רגישות את הסבל הנגרם לבני הכפר המגורשים מביתם. לצד רגישותו מביא החייל גם את הנימוקים לגירוש, מן טרגדיה שאין דרך להימלט מפניה.
הדילמות של החיילים מול תושביו הבורחים של הכפר ראויים לספר וגם לדיון שמן הסתם היה בתקופה בו פורסם. שאלה אחת נותרה בי ללא מענה, אם היו כל כך הרבה גירושי כפריים מאדמתם כפי שלמדנו מדוע נזקק המספר לכפר דמיוני בהביאו את הסיפור, האם לא מצא כפר אמיתי בו גורשו תושביו?
הספר כתוב בשפה מאוד ספרותית על הגבול שאינו מקובל היום, יש להניח שעוד כמה שנים יהיה בלתי קריא לציבור רחב. דוגמא? הנה הפתיחה של הסיפור "השבוי": "מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האלות, בבתות ורד ההרים, ואף בגאיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות - אותם זהרורי דורה מאוששים ואותם בהקים זהובים-ירוקים קיציים,..." המשפט מסתיים בעוד 48 מילים ובפועל מהווה פיסקה שלמה. בהחלט לא קריא.
ספר מעניין השייך לספרות הקלאסית שלא ברור לי אם מתאימה לימינו בלי קשר לנושא.
