ביום שישי האחרון נזדמן לי להיות עד לחוויה מרגשת: מפגש בין שתי אמניות ידועות. המשוררת פניה ברגשטיין ז"ל מגבת, והמאיירת, תיבדל"א, מיכל אפרת מגבעת חיים מאוחד. מפגש מרתק, נטול מקום וזמן אבל ממשי מאד. פניה ז"ל, ילידת 1908, הייתה היום, אילו חיה איתנו, בת 103. ומיכל היא בת 85. לכאורה הפרש של כעשרים שנה בלבד, אבל איזו דרך ארוכה עשו יצירותיהן מאז!
ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי נכללת אף היא בדרך הארוכה הזו. פניה יצרה שירי ילדים שהם מעל למקום ולזמן, ומיכל אפרת, ששרדה את השמדת יהודי צ'כיה, ושניצלה גם מגיטו טרזיינשטאט וגם מ'מחנה המשפחות' באושוויץ, הצליחה, בכוח אמנותה, להתחבר להוויית העמק השמשית של פניה ברגשטיין.
שפרה בן צבי מגבת, שיזמה את האירוע, היא מבנות הדור השני של גבת, שגדל על ברכיה של פניה. המשוררת הרי לא זכתה לחיים ארוכים ונפטרה (1950) בת 42 לאחר שנות מחלה ארוכות. אבל שפרה מאמינה שהמורשת השירית שהותירה אחריה יכולה וצריכה לשמש בסיס ומנוף לפעילות תרבותית. הן בתוך החצר של גבת והן במעגל הארצי של היצירה לילדים. ושיריה של פניה חיים וקיימים.
נוכחנו בכך בקבלת הפנים הנפלאה שעשו ילדי הגנים בגבת (גן עומרים וגן אורי) למיכל אפרת. הם שרו ורקדו ציירו ודקלמו משיריה של פניה. וכמובן שאלו את האמנית שאלות כל כך מוכרות ומלבבות, שלצופה מן הצד הן נשמעו כאילו כל הילדים בכל הזמנים שואלים את אותן השאלות עצמן. מיכל, שהיא רק אחת מהמאיירות והמאיירים שאיירו את ספרי פניה, מצאה מסילות אל לבם של הילדים ואל לבם של הקוראים. הספר שאיירה, 'נצא אל השדה', הוא אולי המוכר והחביב בין ספריה של פניה.
ילדי הגנים של גבת הדליקו נרות שבת וברכו את האמנית וגם הכינו חלות מתוקות נפלאות, שלפחות אני זכיתי לצבוט מהן כמה צבטים טעימים...כן, שפרה כנראה צודקת: מורשתה של פניה עדיין חיה בגבת! החיבור בין שתי האמניות הוא באמת מעניין. לכאורה לא היה יכול לעלות יפה.
מיכל אפרת היא גרפיקאית ומאיירת, היא מקפידה שלא להיקרא ציירת, חניכת האסכולה המחמירה של הרישום הצ'כי. היא למדה את המקצוע, ולא 'הגיעה' אליו במקרה. המסורת הצ'כית, המרכז אירופית, רחוקה מאד מהמזרח התיכון. ולמרות זאת האישים הקטנים ופריטי החצר הקיבוצית שאיירה חדרו לתוך 'המנגינה הפנימית' של ההווייה הקיבוצית.
אגב בין הנוכחות במפגש הייתה גם תרזה, בתה של אילזה קנטור ז'ל, מי שאיירה לראשונה את שירי פניה לילדים. וחשוב להזכיר כאן את עינת אמיתי, בת קיבוץ גשר, חוקרת ספרות הילדים הקיבוצית, שהעלתה לרשת בלוג מפואר מסקרן וידעני על יוצרי ספרות הילדים הקיבוצית. בלוג 'מדעי' לכל דבר, רציני מעמיק ומפתיע, שחובה להיכנס אליו ולשוטט בו.
שפרה בן צבי לא הסתפקה במפגש עם הקטנים של גבת, והכינה גם מפגש עם הגדולים. כלומר בני הדור השני שזכו להיות בין קוראיה הראשונים של פניה, להיות גיבורי שיריה ולנצור את זכרה המאיר כל חייהם. במוזיאון הקטן של גבת נערך שיח לבבי וידויי וממוארי, שבו סיפרו המשתתפים סיפורים מרגשים. האמנית ישבה והקשיבה בהתרגשות. אחדות מהמשתתפות מוכרות לה זה שנים, הן היו בין תלמידותיה כשלימדה במגמת הציור של 'אורנים'. אבל כול הדוברים סיפרו גם על פניה ז"ל גם על ספריה וגם על איוריה של מיכל אפרת, שלימים חברו לשירים והפכו מעין מקשה אחת בזיכרון.
ראוי להזכיר כאן כמה ממאייריה של פניה: צילה בינדר, אהובתו הדחויה של אלתרמן, אילזה קנטור מחפציבה, משה קופרמן הצייר הידוע, אביגדור לואיזדא, חיים האוזמן, יהושע קוברסקי, ל. שורין, ועד למאיירת גיל-לי אלון קוריאל. גם מלחינים הלחינו משיריה ובהם אברהם דאוס ומרדכי זעירא. ואכן שירה 'ניגונים' שליווה את המפגש במוזיאון, בביצועה המרטיט של עירית סנדנר, ללחנו של זעירא, העביר צמרמורת אצלי, של זיכרון רחוק ואהוב.
בשלהי הקיץ האחרון נערכה למיכל אפרת תערוכה רטרוספקטיבית עשירה ב'בית אורי ורמי' באשדות יעקב. האוצרת, יעל שדמון העמידה תערוכה נהדרת ומקיפה. מיכל השלימה 50 איורים לספרי ילדים. איזה עושר! אילו צבעים! איזה אישונים מקסימים, חדרים מושכים וחצרות מקסימות. איזה עולם שלם, עולם של חסד ילדי. ולחשוב שהיא עברה את הגיהנום הכי נורא שהמציאו הנאצים ימח שמם! ואף על-פי כן קורנת יצירתה. צריך באמת להיוולד מסוג מסוים של פלדה אנושית, כדי לזכות בחיים כאלה.
לסיום הביקור הוזמנה האמנית ומלוויה, בנה עוזי והעיתונאי אל סדנתה של הקירמיקאית מוניקה הדרי. מוניקה הייתה בעבר תלמידתה של מיכל. גם פינה זו בגבת היא פינה קסומה ויצירתה של מוניקה בחומר, בין שימושית ובין אמנותית מושכת את הלב. כאמור כמעט עשרים שנה מפרידות בין שתי האמניות, אבל העולם, היהודי האמנותי והכללי, התהפך לגמרי בעשרים השנה הללו. דבקותה של מיכל אפרת ב'מנגינה הפנימית' של שירי פניה, סייעה ללא ספק לתחייתה כאדם ואמן לאחר שנות הזוועה של ההשמדה.
