כולנו עוברים משברים בחיים, לפעמים אנחנו גם צריכים עזרה על-מנת להתמודד מולם. מילה טובה, אכפתיות ואנושיות מחד וגם תרגילים שאנו עושים עם עצמנו (מדיטציה, דמיון מודרך וכולי) מאידן יכולים לעזור במצבים קשים וזה תקין, נורמלי וטוב.
אולם יחד עם זאת, מצב בו אנו זקוקים לעזרה בתכיפות גבוהה או מצב בו גם אירוע זניח יחסית מעורר בנו קשיים רבים מצביע על בעיה כרונית, ובמילים אחרות, ולמרות שאנו לא אוהבים להשתמש במילה זו - מחלה. לדוגמא: איחור קטן של הילד מהגן ואת כבר חרדה מהגרוע מכל או סימן קטן של חוסר מרוצות ואתה כבר נפגע ומתחיל להטיל ספק ביכולות שלך - כל אלה הם מצביעים על קיומה של מחלה הדורשת טיפול.
במצבים מעין אלו הניסיונות העצמאיים (תרגילי מחשבה) והחיצוניים (הקשבה, ייעוץ, מילה טובה) לא מצליחים לפתור את הבעיה באופן יסודי, המטופל נזקק לתמיכה שוב ושוב והוא דומה לאדם צולע המסוגל ללכת רק בזכות קביים ומרגע שהקביים נלקחות ממנו הוא נופל. לצורך העניין אין זה משנה אם הקביים הם שיחה דו שבועית עם פסיכולוג, מדיטציה חמש פעמים ביום או תרופה נגד חרדות, המטופל מתקשה לתפקד בכוחות עצמו ולמעשה תלוי באותם הקביים.
ההומיאופתיה מחזקת את האדם כך שיהיה מסוגל לצעוד בכוחות עצמו, לא תרופה יום-יומית כי אם תרופה חד פעמית (לפעמים צריך לחזור על התרופה אבל בדרך כלל בתדירות של פעם בחודש או אפילו פחות מכך) שתלמד את הגוף איך הולכים.
הטיפול ההומיאופתי מתבצע לפי עיקרון הדומים. למשל, לאדם הסובל מעצירות ניתן תרופה הגורמת לעצירות וכך נרפא אותו. כמובן שהתרופה צריכה לדמות את כלל המחלה ממנה האדם סובל ולא רק צד אחד שלה. דוגמה יותר מדויקת: אדם שסובל מעצירות, עצבנות ורגישות לקור יקבל חומר שגורם לכל שלושת הסימפטומים האלה יחדיו. במקרה הזה, כנראה Nux-vomica אבל יכול להיות גם תרופה אחרת.
אצל מטופל הסובל מחרדות חברתיות נצטרך להבין את המקרה בכללותו, קווי אופי כללים וסימפטומים נוספים לפיהם יש להתאים את התרופה. היה וטעינו בבחירת התרופה - לא נראה התקדמות אצל המטופל ונצטרך למצוא תרופה אחרת, מדויקת יותר.
אנלוגיה מסוימת לשיטה ההומיאופתית נמצאת בתרפיית הגשטלט בה משחזרים את החוויה הטראומטית אשר קרתה לאדם ומייצרים עבורו חוויה מתקנת. לדוגמא: מאדם הסובל מפחד מכלבים נבקש שידמה סיטואציה בה הוא נתקל בכלב, עוזר אומץ, עובר ליד הכלב, מצליח לנצח את הפחד ועובר את המכשול.
ניתן לזקוף לזכות שיטה זו הצלחה במקרים רבים אולם חסרונה של גישת הגשטלט הוא בכך שהיא מתאימה את הטיפול רק לפי הסימפטומים הנפשיים וגם אז לא לפי כולן. אם למטופל הסובל מתסמונת פוסט טראומטית יש בריחת שתן או שהוא מאוד גאוותן, הגשטלט יתקשה לקחת זאת בחשבון וכמובן שלא יוכל לרפא זאת. בהומיאופתיה לעומת זאת, כל סימפטום, פיזי ונפשי כאחד, נלקח בחשבון לצורך קביעת התרופה ואנו ננסה לרפא כל סימפטום וסימפטום.
החשש מאובדן זהות
לפעמים, הסובלים מחרדה ובעיות דומות מביעים חשש מתהליך הריפוי עצמו, הפחד לאבד את האישיות לטובת התיישרות לפי הנורמה המקובלת.
חשש זה הינו מובן ומוצדק, אין דבר שמייחד אותנו בני האנוש יותר מתכונות האופי שלנו, אם נצטרך לוותר עליהן הרי שוויתרנו על חלק מהווייתנו ואצל מטופלים רבים הנוטלים תרופות פסיכוטיות (אבל לא רק) אנו רואים לעיתים מצב בו המטופל כביכול בסדר אבל משהו בו נותר כבוי.
מטופלת הסובלת מהתקפי חרדה ונוטלת רמוטיב (Remotiv) אמרה לי לאחרונה כי מאז שהיא לוקחת רמוטיב "אני מרגישה שיש חומה עכשיו, סף הריגוש שונה, הפסדתי משהו, זה לא אני, זה שינה את האני שלי... גם כשמתרגשת אני לא בוכה, הכדורים מונעים ממני לבכות".
מטופלת זו החליטה לוותר על חלק מאישיותה בכדי למנוע את התקפי החרדה אולם טיפול הומיאופתי מוצלח יכול לשחרר אותה מסבלה, לא במחיר של ויתור על חלק מהאישיות שלה כי אם דווקא על-ידי העצמתה.
המחלה היא אשר מגבילה את יכולתו של האדם להתפתח ולחיות חיים בעלי משמעות והסרתה של המחלה מאפשרת לנו לנסות ולהגשים את המשמעויות העליונות של קיומנו.