עמוס עוז, לך לגרמניה!

זהו סיפור על שנאה ואור שבקצה המנהרה. סוף-סוף מתחילים להשיב שנאה על שנאה כי כבר כלו כל הקיצין וכבר הגיע הרפש עד נָפֶשׁ. רופאי בית החולים אסף הרופא מנעו מעמוס עוז (כמעט כתבתי "הסופר") וביטלו את כינוס ההוקרה לרופאים המצטיינים. כך נאה וכך יאה לאיש שכל מה שמבעבע בו הוא שנאת ישראל. אני כבר מזמן שונא את עמוס עוז וחבר מרעיו הרעים. זו לא שנאת חינם. זו שנאה כנגד שנאה. את שונאי ישראל בתוכנו צריך וחובה לשנוא שנאה יוקדת. שנאת עולם. שנאה חזקה שתגבר על שנאתם ותכריע אותה אפיים ארצה. עמוס עוז אינו "סופר חשוב" ואין לזה עדות מהימנה יותר מאשר ספריו, שכל ההצלחה שלהם סובבת סביב המשטמה שהוא מבטא כלפי יהודים באשר הם יהודים. בניגוד למחשבה הרוֹוחת בשמאל העלוב בישראל, עמוס עוז הלז אינו חכם במיוחד, לא בספריו שקראתי מתוך שנאה עזה ולא בהתבטאויותיו המטופשות. רוצים לדעת על רגל אחת מהי כל משנתו של האדמו"ר מן השמאל הישראלי שהפגימה שלו עולה על גדותיה? הנה היא במילותיו שלו: "להיות עם חופשי פירושו להשתחרר סוף סוף מן הסיוט של היותנו מדינה כובשת, עוקרת, עושקת, מתנחלת, מפקיעה, משפילה ומקפחת" (ידיעות אחרונות, 21.8.2005). נניח לביטויים הבוטים של הסופר הדגול מרבבה הלזה ונתרכז ברוח הדברים: איך אתה רוצה להשתחרר מן "הסיוט" הזה? הרי מהי כל מדינת-ישראל אם לא מדינה שנכבשה במלחמה עקובה מדם מידי זרים. לא הייתה כאן כל ישות מדינית אחרת והארץ נכבשה מידי זרים ממש. רובם באו אליה זה מקרוב והאחרים ידעו גם ידעו שהם יושבים על אדמת ישראל מזה למעלה משלושת אלפי שנים, ואגב, רובם יהודים שהתאסלמו בצוק העתים. במלחמה, בכל מלחמה, יש פליטים ועקורים, מושפלים ומקופחים. זו מהותה של מלחמה ובלעדי המלחמה הזאת הנמשכת עד היום הזה – לא הייתה לנו מדינה. אַהּ שכחתי, "הכיבוש". תחת מעטה המילה הטהורה הזאת, שחוללה וטומאה, מצטנף לו השמאל הרעוע שלנו, כשהוא מתכוון לחלקי ארץ-ישראל שנכבשו במלחמת ששת הימים. נניח גם לעובדה שהמלחמה הזאת נכפתה עלינו ואפילו אותו "כיבוש", דבר שבהכרח היה. אבל מה ההבדל בעיני הערבים בין הכיבוש הזה לבין הכיבוש שהתחולל 19 שנים קודם לכן? ההפרדה שעושים היהודים-קוויזלינגים הללו אינה אלא הפרדה מטופשת המונעת מהתנשאות וגִּזענות לשמה. הכל כבוש! ואם עמוס עוז רוצה להשתחרר לו "סוף סוף מן הסיוט" הזה, הוא מוזמן אחר חרפה לגרש עצמו מכאן. הוא לא ראוי לנו ואנחנו איננו ראויים לו. בהזדמנות זו שייקח עימו את כל חבר מרעיו הקולניים המעטים מאוד והמזיקים נורא. בגרמניה אוהבים אותו. שיהיה גרמני בגרמניה המפורסמת בהומניות שלה. מבחינת ישראל השפויה, עמוס עוז ראוי לכל הגנאי האצוּר במילה – בּוּז!