רימרו, על גדות תעלת למנש באזור העיר הצרפתית הצפונית קאלא, הייתה כמעט באורח פלא ביתי במשך שבוע ימים של פברואר 2011. עיירה קטנה ומטופחת של הצפון האפרורי, צרפתית עד קצות ציפורניה, עם הבולנג'רי הפרומג'רי והשוקולטייר, ומסעדות של דגי אוקיינוס ופירות ים, יינות ושלל מיני בירה בהשראת הבלגים והאנגלים, השכנים הכי קרובים.
הדירה שלי לשבוע, הייתה עטורת חלונות גדולים כדי לתת לאור החיוור לחדור לחדרים. מהחלונות ראיתי רצועת חוף של האוקיינוס ואת הנהר העירוני הזורם אל הים, שנראה לי במבט הראשון כנחל דליל, דליל מדי לכמויות הגשם שיורדות שם, נחל שמימיו מהלכים בעצלות נרפית במסלולם הצר.
חודש קר, פברואר. בצפון צרפת כמו באירופה. רוחות קרות ולחות נושבות מתעלת למנש המפרידה בין צרפת ואנגליה, תעלה הידועה במימיה הקרים ובזרמים הפכפכים, מסוכנים ובלתי צפויים. בתל אביב, ממנה באתי, לא יוצאים מהבית בכלל בימים כאלה ורק מביטים מן החלון החוצה. זה מה שחשבתי שאעשה בימים שאני כאן, חיה בבית ומביטה החוצה, רואה מהחלונות מכוניות ואנשים חרוצים עובדים וחיים כאילו זורחת השמש.
בשעה חמש אחר-הצהריים ראיתי מהחלונות את הגאות במלוא תפארתה. פיסת החוף החלקה והריקה, שהייתה בת קילומטרים אחדים של חול רטוב, שהתרחק פנימה אל תוככי תעלת למנש, החלה להתכסות בגלי ים גועשים, רוחשים ומתפרצים. גלי מים מטורפים אצו רצו לכסות את פיסת החוף הריק. גלים נחושים הגיעו מאי שם - ממלאים את תפקידם מטעמם של האלים - להגיע בזמן אל תחומי שלטונם. מהר אל גבול קבוע של החוף "האמיתי", מהר להתנפץ על שוברי גלים וקירות ביטחון שנבנו נגד איתני הגאות השוצפים.
הנהר הדליל, הדלוח למראה, זה שחוצה את העיר הקטנה, הפך לנהר שוצף וקוצף, רחב וזורם במהירות פנימה בכיוון ההפוך מהים. לא עוד נהר דליל הנשפך אל הים, אלא מים גואים בחמת זעם אל מקורות הנהר, אל גבול אחר מעבר לעיר. השלווה של רימרו, אחת מעשרות ערים ועיירות על שפת האוקיינוס באזור תעלת למנש, נורמנדי וברטן הופכת, בזמנים לא קבועים, תלויים בשליטת הירח, לאזור של צונאמי יומיומי של זרמי ים בגלים נמוכים העושים את דרכם הקבועה משפל לגאות, מתחום אחד לתחום אחר, קבוע מראש מאז נברא היקום.
האם זה עולם של שקט, שם בצפון? חיים שקטים וחסרי התרחשויות? עיירות דייגים שלוות? עולם של מבצרים מימי הרומאים, צוקים מזמן בריאת העולם, שדות אינסופיים של דגנים, פרות לחלב משובח וגבינות שאין כמוהן. עונות השנה מופיעות בזמנים קבועים על-פי שעון פנימי, עם ניצני האביב, קיץ של גשם ושמש, סתיו של שלכת... אך כל היופי השליו הזה, כל הסדר המדויק הזה, מתברר כשיא האין-שלווה. סערת הגאות והשפל אינה שלווה כלל, מהפכים של יום ולילה שנמשכים מיליוני שנים בין גאות ושפל, ריק ומלא, שחור ולבן, שקט וסוער, רגוע ומתפרץ הופכים את השלווה שמלמעלה לשלווה למראית עין. כמה שעות של שלווה בלתי מופרת בעת השפל עם כמה שעות של סערת חושים מתפרצת של הטבע בחוקיות בלתי מתפשרת, של שעות לא קבועות, לועגת ושולטת והופכת את בני האדם לתלויים -לעולם- בטבע וסדרו.
כוחו של ים
לא באמת נשארתי בבית לשבוע. נסעתי לאורך החופים וראיתי את צוקי דובר מעבר לתעלה, באנגליה, נוצצים למרחוק בלבן בוהק, מול אור הבוקע מבין העננים. צוקים שהתנתקו מהיבשת האירופית בעידן גיאולוגי רחוק, ונראים דומים בדיוק לסלעים בחוף הצרפתי, מציגים משני צידי תעלת למנש, שדרות סלעים זקופים וגאים שהתנתקו אלה מאלה בקטסטרופה יבשתית-ימית.
בחופים האלה, ממעמקי הים האפור והקר שולים דייגים, דגים שבשרם לבן, קונכיות בכל הגדלים והצבעים שבין שחור ולבן, קונכיות חלקות, מחוספסות, מצוירות, גליות ומשובללות שמכילות יצורים טעימים עם ריחות קדומים וטעמים מסתוריים של ימי ראשית העולם.
במסעדות ובשווקים, שלל יפהפה של פירות ים שמגישים בקערות ענקיות של סרטנים, שבלולים, קיפודים, סוסונים, עקרבי ים ויצורים קסומים בריח אצות שהתלוו לפמליה האגדית של בת הים הקטנה ודג הזהב, הופכים ארוחות לחגיגות. ארוחות שאין בהן דבר מן המטבח הצרפתי החדש, רק אוכל מן הטבע, תוצרת הממלכה המסתורית של נפטון, עשוי מיצורים חיים מן הים, חלקם כפי שנוצרו וחלקם שבושלו, ישר אל החיך והלשון יחד עם רוטב איולי, בגט טרי ויין לבן, מאדמות צרפת.
הנסיעה הזו אל חופי הלמנש היא סוף העולם צפונה בהשוואה לתל אביב. חלקת אלוהים בת חופי ים שמושכים נופשים בעונת הקיץ, שבתי המלון שלה ריקים בחורף, שתושביה רגילים לרוחות ולגשם זרזיפי אינסופי, משחקים בכדור, סקטים, וכל משחקי הילדות. על טיילת ממול הים, או בחוף על החול הרטוב, בקילומטרים שמתפנים ממי ים, בשעות השפל. מבוגרים וילדים מתרוצצים לבושים בכובעי צמר, מעילים וכפפות, עור פניהם אדמדם מן הרוח ומהקור הלח המעניק להם מרץ ושמחת חיים.
שוב, אחרי זמן ממושך של כלום, הייתי במהלך גילוי עולם חדש, חבל-ארץ לא נודע בשבילי. נפטון הוא שכבש את לבי יחד עם קסמי הירח, אלה הגורמים למסע החוזר של הגאות והשפל בים. זרמי-הים בעלי האנרגיה המתהפכת במהלך היממה, חזקה יותר מכל תשוקה, יצרית יותר מכל יצר. פראית, תוקפנית, שתלטנית, חסרת מעצורים ונשימה.
ובני תמותה? עומדים ומביטים בים, שבא והולך, חוזר ובא, חזק, גאה, גואה ונח, חולף על פני בני האנוש, קטנים ומתנשאים, מתפוגגים בגאוותם המתיימרת וחסרת התוחלת שלעולם לא תוכל לכוחו של הים.
