מדינות בעולם עם דוברים ותקשורת לאומית לא עומדות מול הסחף של ההשפעה של ערוץ אל-ג'זירה בעולם הערבי. בישראל עדיין מציבים את "הכתבים לענייני ערבים", כ
יוני בן-מנחם ושלמה גנור, עם שפת ה"ערביש" שלהם, מול הצונאמי הגדול. זאת, במאבק על דעת הקהל הערבית במזרח התיכון החדש של אל-ג'זירה, אל-ערבייה וה-BBC/MBC ועוד מאות ערוצים.
בכל תעמולה פוליטית, אמינות היא שם המשחק. אמינות היא גורם יסודי ומהותי בהצלחת העוצמה הרכה, שהיא חלק אינטגרלי ממדיניות ציבורית. לכן, יש חשיבות רבה למקור האמינות, כסט של השקפות כלפי מקור מסוים, שמשפיע על התנהגות הצופים כלפי אותו מקור.
אני מציע להטביע את המושג sleep effect - עם הזמן צופים מקבלים מסרים ממקום שלא ראוי לאמון, אך זה לא יתרחש במקום שבו המפעיל ועמדותיו הם כל-כך אינטימיים ומקצועיים, שהם מעוררים את ההקשר גם אם המקור הוזכר באופן ספונטני.
ארה"ב השקיעה 250 מיליון דולר בהקמת ערוץ טלוויזיה "אלחורה" ותחנת רדיו 'סאווא' במפרץ בשפה הערבית. מטרתו של פרויקט זה היתה שיפור הדימוי של ארה"ב ומדיניות החוץ שלה בקרב העולם הערבי. למרות כל ההשקעה, ולמרות שמנהל הערוץ והתחנה הם ערבים ממדינות שונות, לקח זמן רב עד שערוץ "אלחורה" הצליח להופיע ברשימה של הערוצים הנצפים. כך למשל זוכה אל-ג'זירה ב-64%, אל-ערבייה - ב-34%, MBC ב-19%, אבו דבי - 19%, ולערוץ אלחורה - רק 6%.
בישראל יש תקשורת מתקדמת וחופשית, ויש גם הון אנושי תקשורתי מקומי מצוין, ולצידם יש כתבים ערבים מצליחים בערוצי הטלוויזיה הזרות והערביות. נשאלת השאלה למה עד היום עדיין מחזיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באנשי מקצוע המתאימים לתקופת המפלגה האחת והערוץ האחד כמו בעולם הערבי הישן.
ההפגנות והשינויים המתרחשים בעולם הערבי, והשידורים הישירים מערוצי הטלוויזיה הערביים, לא מותירים חלל פנוי לישראל, להשחיל בו דעה, עמדה או אג'נדה.
דקות השידור של הצמד-חמד יוני בן-מנחם ושלמה גנור בטלוויזיה הישראלית בערבית הן בזבוז זמן וכסף יקר. על המדינה לחשוב אחרת בנושא התעמולה הפוליטית באזור. זאת בגלל שני דברים: האחד - כי אנחנו נמצאים כאן, כחלק מהמזרח התיכון, ועלינו לשאוף תמיד למסור את המסרים שלנו בצורה אמינה. השני - אזור תוסס פוליטית המלא באנשי מקצוע טובים לא מותיר מקום לאנשים השייכים לתקופה של התעמולה הלאומית הממלכתית, כמו במצרים ובסוריה ובלוב לשעבר.