זין אלעאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה, עזב את מדינתו הגועשת ב-14 בינואר השנה, לאחר 28 ימי הפגנות ו-700 הרוגים.
חוסני מובארק, נשיא מצרים, עזב את משרתו ב-11 בפברואר לאחר 18 ימי הפגנות וכ-400 הרוגים. כל הפרשנים דיברו על "אפקט הדומינו" שיפיל את מרבית שליטי ערב, אם לא את כולם. בשלב זה, ולמרות ההפגנות המתמשכות וההרוגים והפצועים בלוב, בתימן, בבחריין, במרוקו, בסוריה ובעירק, כבר חודשיים שאף נשיא או מלך נוסף לא התפטר, לא נפל ולא הסתלק. מאליה עולה השאלה מדוע מה שהצליח בתוניסיה ובמצרים אינו מצליח במדינות ערב האחרות.
התשובה קשורה לסוציולוגיה של מדינות ערב. תוניסיה ומצרים עברו בעשורים האחרונים תהליך של מעבר מן הכפר את העיר. במעבר זה עוברים אנשים אל העיר כבודדים או כמשפחה גרעינית של הורים וילדיהם. הפרט מתנתק מן המסגרת השבטית שבה הוא חי במדבר או בכפר, ובעיר הוא מצטרף לאלפי אנשים אחרים, בודדים כמוהו, שגם הם חיים בעיר ללא מסגרתם השבטית המסורתית. אנשים אלה מצטרפים לארגונים ולאיגודים על בסיס מקצועי, שנועדו לשמור על האינטרסים שלהם ולקדמם, ולארגונים אידיאולוגיים-פוליטיים (לדוגמה: סוציאליסטיים, דמוקרטיים או איסלאמיסטיים). התכונה המאפיינת ארגונים אלה היא שהם אינם מבוססים על קשר משפחתי בין החברים, אלא על אינטרס או אידיאולוגיה. אלא שבעוד שקשר משפחתי אינו ניתן להחלפה, הרי שאינטרס ואידיאולוגיה אינם קבועים וניתנים לשינוי.
זה אנחנו או הם
כתוצאה מהתפתחויות דמוגרפיות אלה של תהליך העיוּר, צמחו במצרים ובתוניסיה אליטות פוליטיות, המתבססות על אינטרסים ואידיאולוגיות ולא על משפחות או שבטים. בן עלי ומובארק היו מוקפים באליטות כאלה, שאין להן כל מחויבות משפחתית אליהם. לעומת זאת, במרבית מדינות ערב האחרות הנשיא או המלך שולט במדינה באמצעות השבט שלו, שגודלו אלפי אנשים, המושתלים בממשלה, בצבא, בארגוני הביטחון, במפלגה, ברשויות המקומיות, בחברות הממשלתיות ובכל הצמתים של קבלת ההחלטות. הם תומכים בראש המדינה לא למענו או למען שלטונו, אלא למען שרידותם כשבט וכפרטים, מכיוון שהם יודעים כי אם ייפול, ייפרדו ראשיהם מעל כתפיהם. דוגמה יפה לכך ראינו בעירק, שבה הציב
סדאם חוסיין בראש כל גוף חשוב במדינה את בני שבטו - שבט דוליים.
גם בלוב, בסוריה, בתימן ובבחריין, כשהנשיא או המלך מביט סביבו, הוא רואה את אחיו ואת בני דודיו הראשונים, השניים והשלישיים עומדים איתן מאחוריו ותומכים בו בכל החלטה שיקבל, מכיוון שגורלם תלוי בגורלו. המאבק שלהם לשלטון הוא בעצם מאבק לחיים, בכל מובן המילה. זה "אנחנו או הם". לעומת זאת, כשבן עלי ומובארק הביטו סביבם, הם ראו רק אינטרסנטים שתמכו בהם רק עד כמה שהם היו חזקים ויכלו לספק את האינטרסים של תומכיהם. כאשר הנשיאים הללו נראו כחלשים מול ההמון, הסתלקו גם השרים והפקידים מן התמיכה בהם, והם נשארו בודדים.
בסעודיה, הציבור - ובעיקר השיעי שבמזרח - מכיר את מערכת התמיכה ההדדית של השבטים שהתאחדו בהקמת הממלכה, ויודע היטב כי אלה יילחמו על שרידותם עד טיפת דמו האחרונה של הסעודי האחרון. בלוב שני הצדדים ממשיכים להילחם, למרות האבידות הכבדות ואלפי ההרוגים, היות שהחלופה של כל צד היא להישחט בסכיני הצד השני. העלאווים בסוריה יודעים כי יישחטו בגלל היותם כופרים ובגלל הדם המוסלמי הרב שהם שפכו מאז שתפסו את השלטון בשנת 1966. ואילו בתימן, שבט סנחאן - שבטו של עלי עבד אללה סאלח - והשבטים הקשורים אליו בקשר דם, מאוחדים נגד גורמי האופוזיציה שאותם מניעות כמה מטרות: יש בהם מי שמנסה להחזיר לדרום תימן את העצמאות שהייתה לה עד 1990, יש בהם מי שמייצג אג'נדה שיעית קיצונית במימון אירני, ויש בהם מי שתומך בג'יהאדיסטים העולמיים הנקראים בשם הכולל "אל-קאעידה", שרבים מהם מצאו מקלט ומחסה בהרי תימן הגבוהים, הסלעיים והתלולים.
במדינות שבטיות אלה, מוסדות המדינה - כמו פרלמנט, מפלגות, ממשלה, מערכת המשפט, חוקה, מפלגה, בחירות -הם רק כיסוי מודרני לשלטון שבטי הפועל על-פי הרצון הקולקטיבי ויצר השלטון של השבט השליט, ומכאן נובעת יכולתו לשלוט באופן הנראה כלפי חוץ כלגיטימי. אך העם יודע את האמת, יוצא להפגנות והשבט השליט יורה במטרה להרוג, על-פי המסורת הידועה והמוכרת במזרח התיכון.
עם זאת, גם משטרים שבטיים כאלה אינם חסינים לעולם ועד. כל עוד השיקול של הקבוצה השלטת הוא שבטי, הם יכולים לשרוד בשלטון מול ההמונים, במחיר של הרוגים רבים, ואפילו מול כוחות צבאיים מערביים, כמו במקרה של לוב. ייתכן כי מה שגרם לסדאם חוסיין להתעקש מול המערב במרץ 2003 היה התייצבות שבטו מאחוריו, והרושם שקיבל היה שהצבא העירקי יחזיק מעמד נגד כוחות הקואליציה הבינלאומית בזכות מפקדי הצבא מבני שבטו. במקרה שבני השבט מסתכסכים ומתפלגים, מתחיל השבט לתפקד כמו בודדים הדואגים כל אחד לאינטרסים שלו, והשבט כולו מתמוטט. יש לעקוב היטב אחרי העריקות ממחנה קדאפי, כי אם תגבר התופעה, הוא ייכנע, יסתלק למקלט רחוק מסכיניהם של המורדים וישאיר את שבטו לחסדיהם. הוא אומנם ינסה להבטיח את שלומם לאורך ימים, אך ספק רב אם יצליח בכך.
הערה על אירן: האייתוללות מתפקדים כמו שבט, שכן הדבק הדתי המחבר ביניהם חזק, והאיום מצד הרוב החילוני במדינה יוצר ביניהם נאמנות חזקה ואכזרית. משמרות המהפכה ישלטו באירן בהנהגת האייתוללות כל עוד הם מאוחדים. ברגע שהאייתוללות ומפקדי משמרות המהפכה יתחילו להיאבק זה בזה, יגיע גם הקץ לשלטונם באירן.
תזכורת תיאטרלית
השבוע נרצח בג'נין השחקן והבמאי הערבי-ישראלי ג'וליאנו מר. את הרצח ביצע איש חמאס שלא ראה בעין יפה את פעילות התיאטרון שהקים מר, שבו פעלו יחדיו גברים ונשים. מר נרצח, כי תיאטרון כזה אינו מתאים לקוד המוסרי של אותם אנשים, שלאחר אזהרות והתראות, ביצעו במר את מה שקנאֵי האיסלאם עושים למי שמאיים על ערכי המסורת האיסלאמית.
רצח זה מהווה תזכורת לכל מי שנרדם בשמירה בשנים האחרונות: ג'נין הייתה ועודנה מרכז לג'יהאדיסטים רצחניים, שישימו קץ לחייו של כל מי שיעבור את הגבולות שהם הציבו. היום זה מר, מחר יהיה זה כל פוליטיקאי פלשתיני שייתן לישראל הסכם שלום עם ויתורים שאין הם מסכימים להם.
אם איש חמאס החשוד הוא אכן הרוצח, וארגוני הביטחון של הרשות הפלשתינית מכירים אותו כאיש חמאס, הרי שלחמאס יש תשתית בג'נין, למרות שבשנים האחרונות הוצגה העיר בשקטה וכ"נקייה" מטרור בזכות ארגוני הביטחון של הרשות הפלשתינית. אלא ששוב מתברר, כי ישראל אינה יכולה לסמוך על מנגנוני הביטחון הפלשתינים, שלא הצליחו לשמור על שליטת הרשות ברצועת עזה ביוני 2007, וייכשלו בכך שוב, אם ישראל תנטוש את יהודה ושומרון.
מנגנוני הביטחון הללו מייצגים אינטרס ואידיאולוגיה, ולא שבט, ולכן יכולתם לעמוד איתן לאורך שנים נוכח ציבור עוין - מוגבלת. גם אימון ונשק אמריקני, כסף אירופי ותמיכה פוליטית כלל עולמית, לא יהפכו את שלטון אש"ף ביו"ש למשהו שעליו יכולה ישראל לסמוך. רק שמונה מדינות שבט הומוגניות שיוקמו על בסיס אוכלוסיות הערים יכולות לשרוד לאורך ימים ושנים, בעוד שישראל נשארת לתמיד במרחב הכפרי כדי להבטיח שזה לא יהפוך לגבעות חמאס חפורות ומצוידות בטילים, כמו אלו של דרום לבנון או כמו עיר המנהרות החפורה מתחת לרצועת עזה.
